בירושלים תחת הכיבוש

ואין כל-חדש תחת השמש, (קהלת, א' ט')

מילאד סעיד עיאש (ميلاد سعيد عياش), צעיר פלסטיני בן 17, שנפצע ביום שישי (13.5.2011) באורח אנוש מירי כוחות הביטחון (?), מתנחלים (?), מאבטחים (?) -במהלך ההפגנות ביום הנכבה במזרח ירושלים - מת למחרת מפצעיו. (מן התקשורת).

ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

מאמר שפרסם ב-1977* הסופר מרדכי אבי-שאול,

נשיא הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל

            ואיך נבנית ירושלים, כלומר, ירושלים היהודית ? ככתוב (מיכה ג' י') : בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה. כלום אסור לצטט את הנביא הזועם לנוכח השתוללות הגזענות במה שמכונה "הרובע היהודי" בירושלים.

            אמנם, היום כבר אין שורקים כדורים אלא מפקידה לפקידה. אין חיילים הולכים בדילוגים – כמו שעשו בכפר-כנא – ויורים בכל 20 מטר לתוך הבתים. לא פותחים כבר אש לנוכח ההמון, שלא היה בו אף אחד המחזיק נשק בידו, מלבד חלוקי אבנים כמו בסח'נין.

             ולזרוק משפחות שלמות עם ילדים קטנים מביתם לרחוב, אינה שפיכות דמים ?

            מתחילת הכיבוש החלו בהריסת שכונה ערבית שלמה מול הכותל המערבי. "שכונת המוגרבים". הנימוק היה אז : טיהור העיר, הרחקת המבנים הישנים, פינוי השטח מול הכותל "הקדוש", שעשוהו סמל לאמונה טפלה. כך גורשו אלפים רבים מן העיר העתיקה אל הבלתי-ידוע. שיירות שיירות של פליטים, של נמלטים, נגררו עם תינוקות ושארית מיטלטליהם וצרורותיהם, יוצאים מן העיר – ולא ידעו לאן. "דם יהודי במדינת ישראל אינו הפקר", אמר החייל. ודם ערבי ? לי נדמה, שאין דמו סומק פחות...

            אין עוד מקום בישראל, שמלאכת ההריסה – ולאו דווקא לשם החפירות הארכיאולוגיות החשובות כשהן לעצמן – נמשכת בו זמן רב כבירושלים, למן הכיבוש ועד היום, ובהתמדה ובתוכניתיות כזאת. ועוד היד נטויה. הכל למען מחקר הקדמוניות, כביכול. הגם הכפרים שהוחרבו ונעלמו מעל פני האדמה ? גם הם – לשם מחקר ?

            ירושלים נבנית והולכת. אולם, "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ" ?

            אמנם לא רק מחריבים, גם בונים ; בונים וגם מכערים את נוף "נחלת האבות". אינני יודע, האם קוראים לזה בנייה פונקציונלית... אבל בראותי בראשונה את בנייני השיכונים הגסים בעיבורה של העיר, הוכרחתי לעצום עיניים, כדי לחוש שמץ ממראה ההוד המפואר שהרטיט את לבי בשעה שפונה הייתי לפנים, לפני שנים, מפאת הר הצופים אל עבר העיר העתיקה בין חומותיה, אשר האדריכלים המצוינים של סולימאן המפואר יצקו בהן "יופי וחיטוב המשקפים טעם אסתטי ואומנות משוכללת". זוהרה של העיר היה שופע חמדה מגנטית - - -

            התגוררתי בעיר העתיקה, ומפעם לפעם, ברדתי מן הר הצופים – שם היו האוניברסיטה והספרייה – עומד הייתי לנוכח שער שכם כמוקסם ולא שבעה עיני מראות את ההרמוניה הנשגבה שבכל פרט ופרט, בכל עיטור ועיטור, בכל זיו וזיו, עדי המחשבה הבהירה והאהבה העמוקה שהשקיעו בבניינו החוצבים, הבונים, הסתתים והגודרים בזיעת אפיים. ועכשיו לא אוכל להעלות בזיכרוני את ירושלים "שחוברה לה יחדיו" בדם ואש, בלי ליבוטי הקלון מחמת המציאות היהירה הנוצרת ונבנית על סלע הגזל, שארסי השנאה והנקמה תוססים בו וערפילי העוולה עולים מקרבו ומעכירים את נוף חמודיה של "עיר הנצח".

            בימים אלה הוחל בגל חדש של פינוי משפחות ערביות שנותרו במה שקרוי "הרובע היהודי". פירושו העממי של המושג "הרובע היהודי", השגור על פי הבריות, - בהתאם למפת העיר – הוא : הרובע שהיה שייך אי-פעם ליהודים, כנכסי-נטושים. אולם, עובדה היא, שרק כשליש הבתים היה קניין יהודים ; בשני השלישים הנותרים ישבו יהודים כשוכרי דירות ובתים משכניהם הערבים. גם הטענה, שהרובע היה מיושב ביהודים בלבד, ורק בימי שלטון ירדן פלשו אליו הערבים, נכונה רק לגבי חלק מן "הרובע היהודי" ; עד היום הזה יכולנו לציין – אם לא נהרסו המבנים – היכן ישבו הערבים. ברור, בבתים שנעזבו על-ידי יושביהם היהודים – ברצונם או על-כורחם, כפליטי מלחמה – התיישבו ערבים, פליטים ממקומות אחרים עקב מלחמת 1948, שנסו מנוסת חרב ואבדון, מפני דיר יאסין...

            בין שישבו שם יהודים לפנים, ובין שלא ישבו – מהו הצידוק לגירוש הערבים ? בלוד ורמלה, למשל, ישבו לפנים ערבים – רק מתי מספר נותרו - ; הם גורשו בהמוניהם. במקומם התיישבו יהודים. האם נסכים לעקור עכשיו את היהודים שהשתכנו בבתי הערבים המגורשים ?

            ברור, גירוש ערבים כיום מירושלים כגירושם בשעתו ממקומות רבים בשטח מדינת ישראל – כפייה גזענית הוא.

            [כשם שכפייה גזענית הוא הסירוב והאיסור להשכיר דירה לערבי בירושלים ובכרמיאל].

            ראשיתה של מלאכת הנישול וההרס והחפירה לא היתה טהורה, תרבותית, הומנית יותר מהמשכה עד היום הזה.

            "התנועה 'למען ירושלים, עיר השלום של האומות המאוחדות'" (בחתימת שוחר-השלום הנודע ד"ר שמעון שרשבסקי) פרסמה את פנייתם, בתאריך 23.6.1969, של מנהיגי המוסלמים בירושלים אל שר המשטרה דאז ; בגילוי-דעת זה נאמר, בין השאר : "ביום השישי, 20 ביוני 1969, באזור הערבי של ירושלים, ברחוב אשר בו רגילים לעבור מוסלמים ויהודים כדי להתפלל במסגד אל-אקצא וליד הכותל המערבי, התפוצצו שלוש פצצות, אשר פצעו מספר עוברים, רובם ערבים, והרסו בתים ערביים. אנו מצטערים על מעשי-חבלה כאלה, אשר הם בניגוד לדרישות כל הדתות, כפי שאנו יודעים. אנו מאושרים שלא נהרגו בני-אדם ואנו מאחלים לכל אלה שנפגעו החלמה מהירה, יהודים וערבים גם יחד.

            "במשך חודש יוני נהרסו 9 בתים השייכים לשטח המסגד אל-אקצא, ביניהם מסגד, בית-ספר דתי ובתי דיור של אחת המשפחות הוותיקות בירושלים. הבתים תוקנו רק לפני 30 שנה והיו במצב טוב עד התחלת החפירות בקרבת הכותל המערבי. תושבי הבתים מחו וסירבו לקבל פיצויים. אנו מוחים נגד המעשים האלה של שלטונות ישראל המנוגדים לכל זכויות האדם בכל העולם..."

            "אנו דורשים שהבתים שנהרסו יוקמו מחדש בצורתם הירושלמית העתיקה. השלטונות הישראליים משקמים את הבתים היהודיים בעיר העתיקה, שנהרסו בזמן המלחמה. הבתים בקרבת מסגד אל-אקצא נהרסו שלא בזמן המלחמה ! את הבתים בעיר העתיקה משקמים פועלים ערבים ויהודים ביחד. אנו מציעים, שהבתים הערביים בקרבת המסגד אל-אקצא ישוקמו גם הם בעבודה משותפת של פועלים ערבים ויהודים. - - -

            "כך יוחלף אי-צדק בצדק, רע בטוב, ומעשי הרס במעשי בניין ושלום".

            יכולים היו אנשי הכיבוש הליברלי ללמוד לקח אנושי מפי הערבים שכתבו מכתב זה. לא שמענו, שהשלטון הליברלי הביע אפילו פעם אחת שיתוף-רגש באסון העם השכן...

            לא כל האוכלוסייה היהודית מקבלת בשתיקה את מדיניות הגזענות. פועלים, מדענים, סופרים הרימו קולם נגד זריעת רעל המשטמה השוביניסטית. ומתרבים המביעים מחאתם, אישים וקבוצות.

            בעיתונות התפרסמו הסתייגויות חריפות נגד גירוש הערבים מבתיהם בירושלים העתיקה ;

            "רוח רעה של טיפשות, פורמליזם, אטימות שוביניסטית, צרות אופק וקטנות לב נודף ממעשה זה..." כותבת פרופסור רות נבו מן האוניברסיטה הערבית. (16.1.1977).

"...פעולות של חברה מיואשת, קהת חושים, אשר איבדה צלם אנוש. שתיקת ממשלה** ואישורה לפעולות כאלה הוא אסון אנושי, חברתי, ומדיני, המבשר תחילת הדרך לחורבן", כתב אחד מקוראי "הארץ".

            קבוצת אזרחים יהודים ירושלמיים פנו גם אל שרי הממשלה וביקשו פעולה נגד הגירושים והריסת בתי הערבים. מיד הכריזו עליהם הסרסורים של החברה ל"פיתוח" – "אויבי המדינה". ואדריכל אחד, שהוקיע את הגירושים כ,מעשים גזעניים", פּוּטר מעבודתו.

            הליגה לזכויות האדם והאזרח פרסמה את מחאתה התקיפה, ונציגי הוועד לשלום צודק קראו להפסיק את ההתעללות באוכלוסיה הערבית בירושלים.

            הרפתקנות, עיוורון לאומני ואינטרסים קפיטליסטיים יחדיו מדריכים את החברה ל"פיתוח".

 --------------------

* מתוך מרדכי אבי-שאול, פשעי הקולוניזציה בעידן הדקולוניזציה, תל-אביב, הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל, אוקטובר 1977, ע"ע 27-30.

* * אבל "החברה לפיתוח הרובע היהודי" פועלת מטעם הממשלה, ובלי משטרה אין פינוי... ובכן, "שתיקת" הממשלה היא למעשה תוכניתה של הממשלה. (בחברון, כבקדוּם, בירושלים כבפיתחת רפיח. (וכמו בגליל).