לזכרו של שמואל סגל, 2011-1917

אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות

שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ

יום יבוא / The day is coming

                                                                                                                           Come, join in the only battle wherein no man can fail,

Where whoso fadeth and dieth, yet his deed shall still prevail.

בואו לקרב שבו איש לא מפסיד

כי גם אם ימות ויימוג,

מעשיו ידברו בו תמיד.

ויליאם מוריס / William Morris 

         (1896-1834)

הספד, ערן טורבינר 

פעם ראשונה שנכנסתי לשמואל ודרורה הביתה זה היה ב 2003 ועם מצלמה ביד, רציתי למהר ולתעד את אחד מאחרוני לוחמי הבריגדות הבינלאומיות, כי לא היה שום תיעוד מצולם קודם ומאוד פחדתי שהוא ימות לפני שאני אספיק לתעד אותו וידעתי קצת אז ואני עוד הרבה יותר יודע היום, שנעשה בארץ כל מאמץ לדחוק ולמחוק את הסיפור שלהם ואותם מההיסטוריה. שמואל מצידו שאל אותי כמה וכמה פעמים בפליאה אמיתית, את מי זה מעניין הסיפור הזה אחרי 70 שנה. אמרתי לו שאני רואה את הסיפור של הבריגדות קודם כל בתור סיפור אנושי נצחי על סולידריות, תכונה נפלאה ונדירה, די נשכחת בארץ, סולידריות אמיתית בין בני אדם שלא משנה להם שפה, מוצא, דת, תרבות, יש להם מטרה משותפת והם נאבקים עבורה יחד. במקרה הזה של ספרד ב 1936-1939, שמוליק אמר שאי אפשר היה לחשוב על מטרה נעלה יותר. להגן על הדמוקרטיה בספרד ולבלום שם את הפאשיזם והנאציזם לפני שהם ימשיכו להשתולל בשאר העולם. מטרה ששמואל והחברים שלו גם היו מוכנים למות בשבילה ולצערנו גם אחד מכל ארבע מתנדבים נהרגו שם. בצילום: שמואל סגל (משמאל) בחברת אחיו זאב בפריז (1937) בדרכו לספרד -

 הרבה פעמים חשבתי למה שמואל שואל אותי את השאלה הזאת שנראתה לי קצת מוזרה ממישהו שלחם שם ואני חושב שהוא שאל אותה בכל זאת בגלל שהיתה לו עוד תכונה מאוד מיוחדת ונדירה והיא שאם אתה מאמין במשהו, קום ותעשה אותו. זה היה עבורו ברור לגמרי שהוא צריך ללחום בבריגדות ולא משנה מה המחיר שהוא עלול לשלם. מבחינתו לא היתה בכלל אופציה אחרת ובשביל זה הוא גם לא לגמרי הבין למה לעשות מזה עניין.  בגלל זה למשל גם ברגע שלא גייסו אותו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה בגלל העבר הקומוניסטי שלו,  אז הוא התנדב להסתובב ברחובות מנצ'סטר בזמן הבליץ ולנטרל פצצות תבערה גרמניות. ו ב1948 לעזוב משרה מאוד נוחה כקצין בממשל הצבאי הבריטי בווינה ולחזור לארץ לקחת חלק במלחמה שפרצה פה.

מבחינה קצת יותר אישית שלי וקצת פחות פוליטית, אחרי אותה פעם ראשונה קצת בהולה, באתי אל שמוליק ודרורה שוב ושוב, זכיתי לשמוע עוד סיפורים גם לפני ספרד ואחרי ספרד, התפלאתי ונהניתי כל פעם מחדש מאין ספור השירים בעברית, רוסית, אנגלית, ספרדית פולנית וגם שיר אסירים אחד בערבית ששמואל ידע בעל פה ומאוד נהנה לדקלם אותם. חגגנו ביחד ימי הולדת שלהם ושלי עם עוגות שוקולד משובחות, את ההולדת של הבת שלי נעם, שכשהייתי בא לבקר איתה בתור פעולה חינוכית סוציאליסטית מהמעלה הראשונה, שמוליק היה עושה לה קולות ותנועות משונות שקצת הרגיזו את דרורה אבל הצחיקו את כולנו, אבל בעיקר זכיתי למקום שהרגשתי בו מאוד נעים ובטוח מבחינה אישית ופוליטית וגם לקבל בו תמיד כוס ויסקי או ברנדי ולשמוע את שמוליק אומר, ממש עד החודש האחרון, SALUD COMPANIERO  ו ROT FRONT

דרורה אמרה לי גם כן כמה וכמה פעמים שהיא מאוד התרשמה מזה ששמואל לחם בספרד והיא הצטרפה וצעדה איתו בכל הפעמים שהוא חזר לספרד באירועים שנערכו שם לכבוד הבריגדות הבינלאומיות. אז אני אני רוצה לסיים את הפרידה שלי משמוליק בקטע קצר מתוך נאום הפרידה של הפסיונריה (La Pasionaria) ללוחמי הבריגדות הבינלאומיות באוקטובר 1938 בברצלונה:

חברי מהבריגדות הבינלאומיות, סיבות פוליטיות מכריחות את חלקכם לשוב למדינותיכם ואחרים לגלות מאונס. אתם יכולים ללכת בגאווה. אתם ההיסטוריה. אתם האגדה. אתם הדוגמא ההירואית של הסולידריות והאוניברסליות של הדמוקרטיה.