קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט

מאת יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997*

הרשות המקומית של קריית מלאכי סירבה לאפשר לאשה מוכה אתיופית ולילדיה להתגורר בקריה. "סגרנו את היישוב לפני אוכלוסיות חלשות. אני רוצה לקלוט רק אוכלוסיות חזקות ועולים חדשים מארצות כמו ארה"ב וקנדה" - אומר יו"ר המועצה.

קריית מלאכי אינה יכולה לקלוט עוד אוכלוסיות חלשות - טוען יו"ר המועצה המקומית, משה שמעון**. במועצה, מתברר, התגבשה מדיניות של מניעת קליטתן של משפחות כאלה, בהן אתיופיות. בהתאם למדיניות זו, הורה שמעון למחלקות ברשות המקומית שלא לחברן לרשת המים, לא לרשום את ילדיהן לבתי הספר המקומיים ולא לספק להן שירותי רווחה. 

מרים ב' (שם בדוי) באה לישראל מאתיופיה ב-1991, במבצע שלמה. עמה באו הוריה, בעלה ובתה, בת שנה. אחרי שהייה במרכז קליטה, עברה המשפחה להתגורר באתר הקרוואנים נווה כרמל שבחיפה. למרים ולבעלה נולדו עוד שני ילדים, בן  ובת.

ב-13 במארס 1996 ביקשו מרים ושלושת ילדיה מקלט במעון לנשים מוכות אי-שם בארץ. את המקלט מפעיל ארגון ויצ"ו בשיתוף משרד העבודה והרווחה, ועובדת סוציאלית היא שהמליצה למרים לחסות בו, עקב מעשי אלימות קשים שעשה בה בעלה. במשך כשנה שהו מרים וילדיה במקלט. הם קיבלו טיפול שיקומי וקיוו להשתחרר ממעגל האלימות ולפתוח בחיים חדשים, עצמאיים.

בסיום תהליך השיקום במקלט, נוהגים הגופים המטפלים להעביר אשה מוכה לדיור עצמאי - "דיור בחצי הדרך". גם מרים החליטה, בעצה אחת עם מטפליה, לעבור להתגורר בסביבה תומכת. היא בחרה בקריית מלאכי, שם מתגוררים הוריה ואחותה המבוגרת ממנה. היא שכרה דירה, ועל-פי הסכם השכירות, התחייבה לגור בה החל בפברואר השנה ולשלם שכר דירה שנתי של 3,840 דולרים. עד היום הדירה עדיין סגורה ונעולה.

לפני עשרה ימים הגישו מרים וארגון ויצ"ו עתירה לבג"ץ. לטענתם, ביום ראשון, 26 בינואר 1997, פנתה מרים למחלקה לשירותים חברתיים במועצה המקומית של קריית מלאכי כדי להסדיר את ענייניה. עובדת המחלקה נתנה לה שתי הפניות למחלקה לחינוך ביישוב, לרישום ילדיה למוסדות החינוך המקומיים. ואולם הפקידה האחראית במשרדי המחלקה לחינוך הודיעה לה, כי הממונים הורו לה ש"לא לרשום יוצאי אתיופיה" למוסדות החינוך של היישוב. מנהל מחלקת החינוך הבהיר, כי את ההוראה "לא לקבל אתיופים" נתן יו"ר המועצה המקומית, משה שמעון. בעתירה נטען, כי מנהלת המקלט לנשים מוכות שהתלוותה למרים התקשרה ליו"ר המועצה המקומית וניהלה עמו שיחה קשה. שמעון צוטט כמי שאמר: "אני אביא טנדר ואעלה את האשה עם כל החפצים שלה חזרה למקלט, ואתם, ויצ"ו, לא תכניסו אתיופים לעיר הזאת בניגוד לרצוני; לא אחבר אותה לחשמל, אנתק אותה מהמים, לא אתן לה שום שירותים; תשאירי אותה אצלך במקלט". 

נציגי ויצ"ו פנו בתגובה ללשכות נשיא המדינה, שר הקליטה, שר הפנים, שר העבודה ושר הרווחה וביקשו את התערבותם. מנהל לשכת הנשיא, וכן יועץ שר הפנים, דיברו על לבו של יו"ר המועצה, אך ללא הועיל;  שמעון התבצר בסרבנותו. גם צו רשמי שהוציא מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך לרשום את ילדיה של מרים למוסדות החינוך המקומיים לא כובד. בעקבות העתירה, הורה בג"ץ בצו על תנאי ליו"ר המועצה לבוא ולנמק מדוע לא יירשמו ילדיה של מרים במוסדות החינוך המקומיים ומדוע לא תקבל המשפחה שירותים מוניציפאליים.

בינתיים מרים וילדיה חוסים במקלט, ואי-אפשר לפגוש אותם. הוריה ואחותה חסרי אונים. האחות, גם היא אשה מוכה, מגדלה לבדה זה כשלוש שנים את חמשת  ילדיה. עד השבוע שעבר, שבו שכרה דירה, הצטופפו היא וילדיה בביתם של הורים. בשל הצפיפות בדירה, סיפרה, נאלצה לישון על הרצפה. בדירה החדשה ששכרה יש מעט חפצים .כמי שעברה את הגיהינום של אשה ואם מוכה", אומרת אחותה של מרים, "אני יודעת בדיוק מה עבר על אחותי. אני שקועה בצרות שלי. הורי הקשישים אובדי עצות. אמא שלי כל הזמן בוכה. באתיופיה חיינו כמשפחה עצמאית, בתנאי חיים תקינים. כאן, במקום שנדאג להורים שלנו בעת זקנתם ונתמוך בהם, הם מוטרדים בגלל הבעיות של אחותי, שלי ושל הנכדים. יש לי ילדים בריאים, אבל כשאני מביטה בעיניים שלהם אני יודעת שלא טוב להם. אני לא יכולה לספק את כל מחסורם ולהעניק להם חינוך טוב".

האם תיארה לעצמה שחייה כאן יהיו כה קשים, כשהחליטה לעזוב את אתיופיה? 

"כשעזבנו חשבנו שאת כל הבעיות הקשות אנחנו משאירים מאחור; לכן יכולנו להתגבר על תלאות הדרך ולהגשים חלום. בישראל אנחנו נתקלים בבעיות מסוג אחר, גורלנו אינו בידיים שלנו; אחרים קובעים אותו במקומנו".

לא, היא אומרת, היא אינה יודעת אם הסבל והבעיות של בני עדתה נובעים מהיותם אתיופים ושחורים. "אמהות חד-הוריות מחבר העמים, אפילו עם ילד אחד, מצליחות לפתור את בעיותיהן; יש להן גב חזק, והן יודעות להסתדר."

אביהן של מרים ואחותה מדבר בשקט, כמי שהשלים עם גורלו. הוא מצר על כך שהוא איש בא בימים, אינו יודע את השפה, אינו מכיר את המנטאליות של הישראלים. לכן, הוא אומר, אין הוא יכול לקבוע אם הם גזענים, ובכוונה מפלים לרעה את העולים מאתיופיה. "מרוב בעיות נעשינו אדישים", הוא אומר.

בגונדר, אזור מגוריו באתיופיה, היה חקלאי, וחייו החומריים היו טובים. אבל, לדבריו, היה קשה ליהודי לחיות שם. הוא אינו מצטער שבא לחיות בישראל: "המדינה השקיעה הרבה כסף בקליטתנו, אך היא אינה ודעת לטפל בנו. אדישותי מגינה עלי. בעבר התעצבנתי די והותר; זה לא עזר".

לפני כשבועיים בא ח"כ אדיסו מסאלה לביקור בקריית מלאכי עם ועדת העלייה והקליטה של הכנסת. באותו ביקור העלה את עניינה של מרים לפני יו"ר המועצה. "בתשובה לדברי", אומר מסאלה, "שמעון אמר לי: 'קלטתי 350 משפחות מעולי אתיופיה; בעיני זה יותר מדי ואיני מוכן לקלוט אפילו עוד משפחה אתיופית אחת נוספת'. בעקשנות הוא סירב לשמוע כי מדובר במקרה טראגי וייחודי. אינני מוכן להשלים עם התקדים שראש רשות מקומית מסרב לקלוט משפחה אתיופית, תקדים זה עלול להתפשט בכל הארץ.

"אמנם קריית מלאכי ניצבת לפני בעיות קשות של אבטלה וריבוי מקרי סעד, אך הרשות המקומית אינה יכולה לפתור אותן על גבם של עולי אתיופיה. מתוך שיקולים חינוכיים, חברתיים ושיקולים כלכליים של אבטלה ומצוקה, לא הייתי מעודד משפחה אתיופית לעבור לגור בקריית מלאכי, אך אם משפחה כלשהי, למרות כל הקשיים האלה ומשיקולים שלה, מחליטה לגור בה, זו זכותה, וחובת הרשות המקומית לספק לה את כל השירותים. פעם קראתי ליחס המתנכר כלפי העולים מאתיופיה גזענות; היום אני אומר, אולי זו אינה גזענות, אלא אטימות".

בראשית השבוע הגיש ארגון הגג של עולי אתיופיה עתירה נוספת לבג"ץ. לטענת הארגון, הסירוב לקלוט את משפחתה של מרים בקריית מלאכי הוא פגיעה בעקרונות השוויון, חופש התנועה והחופש לבחור מקום מגורים, ומנוגד לאיסור של אפליית אדם בשל גזעו, ארץ מוצאו, דתו, עדתו, מינו, מעמדו החברתי והשקפתו. הארגון הגדיר את התבטאויותיו של יו"ר המועצה "גזעניות" וטען כי הן פוגעות בשמם הטוב של כל בני העדה האתיופית ומצמידות להם סטיגמה שכולם נחשלים, נזקקים ובבחינת "אזרחים סוג ב'".

בעתירתו ציין הארגון, כי הוא דוגל בפיזור מתאים של העולים מקרב העדה ובאי-יצירת ריכוזים גדולים של עולים מבני העדה במקום אחד, שכן הניסיון מלמד שריכוז עולים במספר מצומצם של יישובים מביא לפגיעה בקליטתם החברתית; ואולם אין להסכים למדיניות טוטליטרית המונעת את קליטתם בעיר מסוימת, או המפקיעה מיחידים את הזכות לקבוע את מקום מגוריהם על-פי שיקוליהם ורצונם החופשי.

לדברי יו"ר המועצה, בשל ההקלות שהנהיגה הממשלה בעבר בענייני הלוואות לשיכון בקריית מלאכי, הלוואות שהיו כמעט מענק, בחרו עולים רבים מאתיופיה להשתקע במקום. בשל כך מגיע מספרם כיום לכ-16% - 3,500 מכלל האוכלוסייה. לצד העולים מאתיופיה ועולים מארצות מוסלמיות מחבר העמים, חיה ביישוב אוכלוסייה ישראלית חלשה מבחינה סוציו-אקונומית. מערכת שירותי הרווחה ביישוב מטפלת בכ-1,300 משפחות במצוקה, כמחציתן משפחות עולים.

"בשל כך", קובע שמעון, "בבתי הספר, בעיקר היסודיים, נוצר מצב שהיו יותר מדי עולים חדשים, ובמיוחד מאתיופיה, מעבר למכסה שקבעו משרדי החינוך והקליטה כדי להבטיח קליטה נאותה ואינטגרציה. שר הקליטה אז, יאיר צבן, ושר החינוך אז, הפרופסור אמנון רובינשטיין, פנו יחד אתי למשרד השיכון לביטול ההלוואה הזאת, אבל לטעמי היא בוטלה מאוחר מדי. בעצה אחת עם משרדי הקליטה, הרווחה והחינוך, החלטנו שלא יהיה יותר דיור ציבורי בקריה, ושכל דירה שמתפנה ביישוב תוצע למכירה. ככל שיכולנו סגרנו את היישוב בפני אוכלוסיות חלשות".

שר הקליטה לשעבר, יאיר צבן, דחה את הניסיון של שמעון לקשור אותו לפרשה. "נכון, הגעתי להסכמה עם יו"ר המועצה להפסיק הפניה מוסדית שלעולים מאתיופיה נוספים לקריית מלאכי כדי למנוע ריכוז יתר של עולים מאתיופיה בה, ומשני טעמים: טובת העולים וטובת היישוב. אך בין זה לבין מתן אפשרות 
להשתכנות עצמית - המרחק רב ביותר; במקרה הראשון מדובר במדיניות לגיטימית, במקרה השני מדובר בהפרה חמורה של זכויות יסוד, חופש תנועה ומגורים, במיוחד כשמדובר בפרשה טראגית הזועקת לפתרון כמו זו של האשה המוכה".

בהתאם למדיניות שקבע, הנחה שמעון את כל המחלקות ברשות המקומית שלא לחבר אוכלוסיות חלשות, בכלל זה אתיופים, לרשת המים ולא לספק להן שירותי רווחה. "כך", הוא מוסיף, "עיכבתי את קליטתן ביישוב של כמה משפחות, ובכלל זה את זו של האשה מאתיופיה שמדובר בה". לטענתו, נציגת ויצ"ו ניסתה להעמיד את המערכת המקומית לפני עובדה מוגמרת. "עד היום לא ראיתי את הורי האשה מאתיופיה שמדובר בה .בקריית מלאכי חיות כ-370 משפחות מאתיופיה, ולכל אחת מהן יש משפחות בכל מקום בארץ; האם נצטרך לקלוט את כולן? בארץ יש עשרות ומאות נשים מוכות. ממשרד הקליטה קיבלתי התחייבות, שאם יהיה צורך באיחוד משפחות הוא ייעשה מחוץ ליישוב, כלומר, נסייע למשפחה המתגוררת בקריית מלאכי לעבור יחד עם המשפחה שעמה היא רוצה להתאחד ליישוב אחר, לא כאן. מגמה היא לבטל את התלות שלנו בשלטון המרכזי ולפתח שירותים מקומיים אטרקטיוויים. אני רוצה לקלוט רק אוכלוסיות חזקות ועולים חדשים מארצות כמו ארה"ב, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה ודרום אפריקה".

--------------- 

* על-פי דרישת מו"ל "הארץ":   "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל'הארץ'".

 האתיופיות, ולכן מתקשים להתמודד עם הדילמות והקשיים הנוצרים עקב הבעיות שמציג התלמיד האתיופי.

רבים מההורים, המוטרדים מבעיות ילדיהם, אינם מגיעים לבית הספר, ואלה שכן מגיעים - לרוב אין להם שיג ושיח עם המורים והמחנכים. לעתים קרובות ילדים אתיופים, וגם הבעייתיים מהם, משמשים מתורגמנים בשיחות שבין מורים להוריהם להצגת בעיותיהם ולהעלאת דרכי פתרון. "זו השפלה להורים ולתלמידים כאחד", קובעת מנגשה. נשירת תלמידים אתיופים ממערכת החינוך היא מפחידה, ואין זה מקרה שחלקם של הצעירים האתיופים בפשיעה גדול מחלקם באוכלוסייה הכללית. לפני כחודשיים וחצי נזעקו יוצאי אתיופיה לנוכח מצב החינוך והפגינו מול משרד ראש הממשלה בירושלים. בעקבות ההפגנה כונסה ועדת שרים שבראשה עמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. באותה ישיבה השתתפה גם מנגשה, והיא אומרת: "התקבלו בה כל מיני החלטות, אך מאז לא נעשה דבר".

לסיכום אומרת מנגשה: "עדיין יש פקידי ממשלה המביטים על יוצאי אתיופיה כמי שזה עתה ירדו מהעצים. החברה הישראלית חייבת לשנות עמדות בנושאים כמו רב תרבותיות, קבלת השונה, ולהיות אחר. יש לתת הזדמנות שווה לכולם. האתיופים לא חייבים לעבור אותם התהליכים הכואבים שעברו בזמנם התימנים. בפועל אנחנו עוברים תהליכים הרבה יותר קשים, והסיבה נעוצה בצבע העור השחור שלנו".

שיעור עדיין נמוך 

דו"ח מבקר המדינה לשנת 1997, שפורסם במאי 1998, גילה כי בשנת הלימודים תשנ"ז (1997-1996) למדו במערכת החינוך בישראל בכיתות א'-י"ב כ-16,700  תלמידים עולים מאתיופיה (לא כולל ילידי הארץ ממוצא אתיופי): 51%;

8520 תלמידים בחינוך היסודי: 19.5%;

3,250 בחטיבת הביניים: 29.5%;

4,930 בחטיבה העליונה.

מרבית התלמידים, 12,850 (כ-77%) -  למדו במוסדות החינוך הממלכתי-הדתי, ו-3,800 (כ-23%)  במוסדות החינוך הממלכתי.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות: בין השנים תשנ"ד לתשנ"ו נרשמה עלייה בשיעור התלמידים יוצאי אתיופיה הלומדים בכיתה י"ב שקיבלו תעודת בגרות - מ-8% בתשנ"ד ל-23% בתשנ"ו. אולם שיעור זה היה עדיין קטן בהרבה משיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב כלל התלמידים בכיתה י"ב: בתשנ"ד היה שיעורם כמעט פי שישה משיעור הזכאים בקרב התלמידים יוצאי אתיופיה (45% לעומת 8%); בתשנ"ה  - פי שלושה (50% לעומת 17%); ובתשנ"ו - פי שניים (49% לעומת 23%).

שיעור הניגשים לבחינות הבגרות: בשנות הלימודים תשנ"ד עד תשנ"ו עלה שיעור התלמידים יוצאי אתיופיה הלומדים בכיתה י"ב שניגשו לבחינות בגרות - מכ-32%  לכ-58%. עם זאת, שיעור זה היה נמוך בהרבה משיעור הניגשים לבחינות בגרות בקרב כלל תלמידי י"ב באותן שנים: בתשנ"ד - 32% לעומת 80%, בתשנ"ה - 51% 
לעומת 80%, ובתשנ"ו - 58% לעומת 82%. 

שיעור הניגשים לבחינות בגרות ושיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב קבוצת גיל באוכלוסייה: בשנת הלימודים תשנ"ד רק 4.3% מיוצאי אתיופיה שנמנו עם קבוצת הגיל באוכלוסייה השיגו תעודת בגרות, לעומת 34% מכלל הצעירים באוכלוסייה שנמנו עם קבוצת גיל זו. בתשנ"ו גדל פי ארבעה, מ-4.3% ל-17%, שיעור מקבלי תעודת הבגרות בקרב הצעירים יוצאי אתיופיה בקבוצת הגיל באוכלוסייה, אך שיעור מקבלי תעודת בגרות בקרב בני אותו גיל בכלל האוכלוסייה היה יותר מכפול.

לפני שנים, כדי להביא לשילוב טוב יותר של התלמידים מאתיופיה במערכת החינוך ולמנוע את ריכוזם בכמה בתי ספר, נקבע שבכל בית ספר יישמר היחס של 25%  תלמידים יוצאי אתיופיה לעומת 75% תלמידים אחרים. בתשנ"ו היה שיעורם של התלמידים עולי אתיופיה ב-20 בתי ספר במחוזות המרכז והדרום וב-40 בתי ספר בכל רחבי הארץ גדול מ-25%, ובתשנ"ז היה שיעורם ב-18 בתי ספר בכל רחבי הארץ גדול מ-40% .

האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה גילתה כי באוגוסט 1997 קיבלו כל מוסדות החינוך הממלכתי-הדתי הודעה ממינהל החינוך הדתי שאין להגביל את אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בכיתות. בדו"ח שלה ציינה מבקרת המדינה כי הורים יוצאי אתיופיה שילדיהם הופנו למסגרות של חינוך מיוחד, ועמותות הפועלות בקרב יוצאי אתיופיה, התלוננו שרבים מהתלמידים שהועברו למסגרות של חינוך מיוחד היו מסוגלים ללמוד במסגרות חינוך רגילות אילו הושקעו משאבים נוספים. הורים גם התלוננו שהם לא שותפו בהליכים להשמת ילדיהם במסגרות של החינוך המיוחד או שלא הודיעו להם שילדיהם הועברו למסגרות כאלה; מקצתם השתתפו בדיונים על ילדיהם, אך בשל קשיי שפה לא היו מודעים למשמעות ההחלטות שהתקבלו בדיונים אלה.

-------------
* על-פי דרישת מו"ל "הארץ":   "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל'הארץ'".