ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו

מאת יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003*

בחודש דצמבר 2003 אושר באו"ם פרוטוקול חדש של אמנה נגד עינויים שמבסס מנגנון פיקוח יעיל יותר למניעת עינויים. ישראל נמנתה עם 127 המדינות שהצביעו בעד, אך אז מיהרה להודיע כי הדבר נעשה בטעות. לא פלא התחשב בעובדה שגם את האמנה הקודמת, שישראל חתומה עליה, היא רמסה ברגל גסה.

ב-18 בדצמבר 2003 אישרה העצרת הכללית של האו"ם ברוב קולות "פרוטוקול רשות לאמנה נגד עינויים ואמצעי ענישה אחרים אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים". האו"ם הודיע כי בעד פרוטוקול האמנה הצביעו נציגי 127 מדינות, בהן ישראל, ארבע התנגדו (ארצות הברית, איי מרשל, ניגריה ופלאו) ו-42 נמנעו. למחרת היום שודרה הידיעה ב"קול ישראל", בלוויית ראיון עם יועץ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, יובל גנבר, העושה דוקטורט בבריטניה על המשפט בינלאומי וזכויות האדם.

אך לא חלפו יומיים ו"קול ישראל" שידר ידיעה ולפיה הצבעת ישראל בעד פרוטוקול האמנה נגד עינויים היתה "טעות". בכיר במשרד החוץ בירושלים הסביר כי מלכתחילה עמדה ישראל להצביע נגד אישור ההחלטה, "אך בשל טעות אנוש טכנית" הצביעה בעד. כשנודעה הטעות, מיהרה משלחת ישראל להודיע עליה למוסדות האו"ם ואלה התחייבו לתקן אותה בהודעותיהם הבאות. הבכיר הסביר עוד, כי בדיונים שהתקיימו השנה בוועדות האו"ם לזכויות האדם ולזכויות חברתיות וכלכליות ישראל הביעה את התנגדותה לאישור פרוטוקול הרשות, שמטרתו להרחיב ולחזק את מנגנוני הבדיקה והבקרה של הוועדה נגד עינויים, הפועלת זה שנים על בסיס האמנה הקיימת נגד עינויים – שאישר האו"ם בדצמבר 1984, וישראל אשררה באוגוסט 1991. למרות אשרור האמנה, הכוללת הסדרי ביקורים בהסכמה על ידי ועדות בדיקה במתקני הכליאה של המדינות השותפות לאמנה, כדי לוודא שלא מתבצעים בהם עינויים - ממשלת ישראל מעולם לא התירה לאנשי הוועדות לערוך ביקורים ובדיקות במתקני הכליאה באחריותה. 
ישראל, כמו ארה"ב, התנגדה לאישור פרוטוקול הרשות בנימוק שאין צורך במנגנון נוסף על זה של האמנה הישנה. ארצות הברית, שהביקורת הבינלאומית עליה בגין הפרות זכויות אדם במסגרת מלחמתה בטרור הולכת וגוברת, ניסתה לטרפד באו"ם את ההחלטה על הפרוטוקול. היא העלתה הצעה שיישומו ימומן רק על-ידי המדינות שיאשררו אותו, אך הצעתה נדחתה ברוב קולות. ראו: "תנוחת הבננה" במהלך עינויים, איור - ארגון בצלם:

פרוטוקול הרשות לאמנה נגד עינויים נועד לקדם ולחזק את האמצעים למימוש משימות האמנה הקיימת - הגנה על אנשים שחירותם נשללת, מניעת הפעלת עינויים נגדם, והבטחת כיבוד זכויות האדם שלהם. בעקבות אישור פרוטוקול הרשות, המזכיר הכללי של האו"ם התבקש לפתוח אותו, מ-1 בינואר 2003, להצטרפות כל המדינות החתומות על האמנה הישנה. מטרת הפרוטוקול היא יצירת שיטה של ביקורים קבועים במתקני כליאה, שיתבצעו
על ידי מנגנונים עצמאיים, בינלאומיים ולאומיים. מכוח פרוטוקול הרשות תוקם ועדת משנה של עשרה חברים למניעת עינויים, שתפעל במסגרת האו"ם, תמומן על ידיו ותשמש הזרוע הביצועית של הוועדה הקיימת נגד עינויים, המפרסמת דו"חות תקופתיים לסקירת המצב במדינות החתומות עליה.

חברי ועדת המשנה יבואו מתחומי החוק, המשפט, השיטור, הרפואה והרווחה. הם ימונו מקרב המדינות שיאשררו את הפרוטוקול. לצד ועדת המשנה יפעל בכל מדינה חברה מנגנון לאומי מקומי למניעת עינויים. מדינות שיאשררו את פרוטוקול הרשות יתחייבו להעניק לוועדת המשנה גישה חופשית למתקני הכליאה שלהן, לספק לה כל מידע הנוגע למתקנים אלה ולתנאי כליאה, ולאפשר לה לקיים ראיונות אישיים וחסויים עם האסירים.

 
לא לתאם ביקורים 

בדיונים בוועדות האו"ם על טיוטות הפרוטוקול, ארגוני זכויות אדם בעולם ובהם גם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, קידמו אותו בברכה, אך הביעו את הסתייגויותיהם מכמה מסעיפיו. הוועד בישראל תבע לחזק את ניסוח הסעיפים האוסרים עינויים ולהוסיף את המושג "איסור מוחלט", כדי למנוע זילות במעשים שהיו עד לאחרונה אסורים ולאחרונה קיבלו הכשר במסגרת "המלחמה העולמית נגד טרור". הוועד בישראל הסתייג מסעיף הביקורים במתקני כליאה שקבע שאלה יהיו סדירים ומתואמים ותבע שייקבע כי הביקורים לא יהיו מתואמים מראש. הוועד הביע את התנגדותו לסעיף המאפשר למדינות להתנגד לביקורים של ועדת משנה במתקני כליאה בתחומן בעילה של "צרכים דחופים המתחייבים מצורכי ביטחון המדינה". סעיף זה, קבע הוועד, הוא פרצה ממשית, המעלה את החשש שמדינות יעשו בו שימוש לרעה.

הנושא של עינוי פלסטינים תושבי השטחים הכבושים בעת מעצרם וחקירתם במתקני חקירה וכליאה בישראל עלה תדיר בוועדת האו"ם נגד עינויים. בדו"ח שהגישה ממשלת ישראל בנובמבר 2001 לוועדת המעקב של האמנה הקיימת היא הודתה, כי במקרים בודדים בשנתיים האחרונות חוקרי שב"כ הפעילו כוח כאמצעי למניעת פיגועי טרור כלפי נחקרים החשודים כ"פצצה מתקתקת". לטענתה, אמצעי זה קיבל הכשר מבית המשפט העליון בפסיקתו האוסרת הפעלת עינויים פיסיים נגד נחקרים. 

השב"כ ופרקליטות המדינה אינם נוהגים לפרט אילו אמצעי חקירה חריגים ננקטים כלפי נחקרים החשודים כ"פצצה מתקתקת", ואינם משתמשים במונח "עינויים".

בפברואר 2002 ובמארס 2002, בעקבות תלונות על עינויים שהגישו בנפרד שני פלסטינים - נאצר מסעוד עיאד וג'יהאד רידא שומאן - כתבה מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, עו"ד טליה ששון, אל הוועד הציבורי נגד עינויים. בתשובותיה בעניינם של השניים היא הודתה, כי החוקרים השתמשו באמצעים חריגים כשחקרו אותם. בתשובותיה (בנוסח זהה לגבי השניים, עיאד ושומאן) כתבה ששון: "חקירתו של... נוהלה כאשר הוא נתפס בגדר חשוד כ'פצצה מתקתקת'. בדרכי החקירה שננקטו נגדו נלקח במניין השיקולים החשד הכבד והחמור שהיה נגדו, החיוניות והדחיפות שבצורך להשגת המידע שברשותו, והעובדה שלא נמצאה דרך להגיע לאותו מידע. בחינת דרכי החקירה שמצאנו כי ננקטו, במכלול השיקולים שהוצגו, מעלה כי דרכי החקירה שננקטו נופלות לגדר הגנת 'הצורך', ולכן החליטה מ"מ היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה, כי לא חלה על החוקרים במקרה זה אחריות פלילית בגין דרכי החקירה שננקטו על ידם ואין כל עילה לנקוט נגדם צעד משפטי כלשהו. יש לציין כי החלטה זו עולה, להשקפתנו, בקנה אחד עם הדרך שאותה התווה בית המשפט העליון".

במאי 2002, בדו"ח משותף שהוגש לוועדת האו"ם נגד עינויים על ידי "אל-קאנון, הארגון הפלסטיני להגנה על זכויות האדם ואיכות הסביבה", הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ו"הארגון העולמי נגד עינויים" שמושבו בז'נווה, קבלו שלושת הארגונים על ריבוי מקרי עינויים של עצורים פלסטינים שהוכשרו בפועל על ידי בית המשפט העליון.

מיעוט הפרסומים על תלונות על עינויים מצד נחקרים פלסטינים הוא מטעה ואינו תואם את המציאות הקשה בשטח - מאשימים ארגוני זכויות אדם ועורכי דין. עו"ד גבי לסקי מהוועד הציבורי נגד עינויים ומנכ"ל הוועד, חנה פרידמן, מסבירות, כי מפאת הסגרים והעוצר עורכי דין פלסטינים מרצועת עזה  ומהגדה המערבית אינם מצליחים לצאת ממקומות מגוריהם כדי לפגוש עצורים. עורכי דין פלסטינים וישראלים מתקשים להשיג מרשויות הצבא והחקירה היתרים לפגוש עצורים במתקני הכליאה. השלטונות מרבים להוציא צווים למניעת מפגש בין עצור לפרקליטו, שמתפקידו להסביר לעצור את זכויותיו ולמנוע הפעלת אמצעי חקירה אסורים.

איומים, מכות, טלטולים

תלונות המועברות לפרקליטות המדינה על עינויים נענות לעתים בתשובה, שעל פי בדיקת הפרקליטות החקירה מתנהלת באורח תקין. ואולם כאשר סוף-סוף מתאפשר המפגש עם עורך הדין, זה שומע מפי העצור שהופעל נגדו כוח בחקירתו. בנוסף, עצורים רבים נרתעים בתקופת חקירתם מלהתלונן נגד חוקריהם מהשב"כ, מחשש למעשי נקם נגדם. רבים מבין העצורים המשוחררים מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך, כדי שלא להיעצר שוב.

לדעת מנכ"ל הקבוצה הפלסטינית לשמירה על זכויות אדם, באסם עיד, חוקרי השב"כ נוקטים עינויים בעיקר למטרה אחת - הוצאת מקסימום מידע מהנחקרים, אף שהם מודעים לכך שעינויים אינם מרתיעים מביצוע פיגועים. העינויים מטילים מורא בעיקר על בני משפחות העצורים וסביבתם הקרובה. עיד ידע לספר על אמהות ואבות שפנו אליו בעקבות מעצר יקיריהם ואמרו לו שפחות אכפת להם מהמעצר לעומת חששם הרב מהעינויים בחקירה. בידי "הארץ" תצהירים בשבועה של עצורים, שחלקם מצוטטים בהמשך, שבהם התלוננו על עינויים בפני עורכי דין של ארגון אל-קאנון ושל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.

א"ג מעזה התלונן, כי בחקירתו הוא נקשר לכיסא במשך יותר מעשר שעות. חוקריו טלטלו אותו בחוזקה וכתוצאה מהטלטולים סבל מכאבי ראש חזקים ומקשיי נשימה. לדבריו, החוקרים איימו עליו שהם יעצרו את אמו ואת אחיותיו ויאנסו אותן. מפרוטוקול משפטו בבית המשפט הצבאי בעזה וגזר הדין נגדו מתברר שא"ג לא היה "פצצה מתקתקת" - הוא הואשם בחברות בהתאחדות בלתי מותרת ובאימוני נשק וחבלה. בגזר הדין הוא הורשע על פי הודאתו. השופט הצבאי, סגן אלוף יעקב כהן, קבע כי רמת האימונים שלו היתה אלמנטארית וכי חברותו בארגון "אל-כותלה אל-איסלאמיה" לא היתה למטרה חבלנית. על א"ג נגזרו ארבע שנות מאסר, מתוכן 32 חודשים בפועל. 
ח"א משכם התלונן כי לאחר שנעצר ביוני 2002, הקצין שחקר אותו זרק אותו פעמים מספר על הקרקע. כשהיה עצור במחנה המעצר בחווארה, טען, חיילים הכו אותו מכות קשות. כשנחקר במשטרת פתח תקוה, חוקריו מהשב"כ הושיבו אותו כבול על כיסא וגבו נוטה לכיוון הרצפה, עד שהתעלף. בעשרת הימים הראשונים של חקירתו חוקריו לא הניחו לו לישון וכל אימת שנרדם הוכה. באחד הלילות, כשהיה כבול לכיסא החקירה, הוא הרטיב במכנסיו פעמיים, לדבריו מעוצמת העינויים והמכות ובגלל שישן מעט מדי. באותו לילה אילצו אותו חוקריו להתקלח ארבע פעמים. 
ה"מ משכם, שנעצר בחשד של החזקת נשק, התלונן שקצין בעט בו בעת שחקר אותו. כשהוסע למחנה חווארה, טען, חיילים הלמו בברכיו. מאחר שעיניו היו מכוסות, הוא לא ידע אם הוכה בקת רובה או בקסדה. בחווארה ה"מ הוחזק כבול בידיו בתא מלא אשפה וצואה. חרקים עקצו אותו בכל חלקי גופו. הוא הוחזק גם במשך שישה ימים בבית המעצר קישון, וממנו הועבר למקום אחר, שלא ידע מהו, ובו נכלא למשך 25 ימים. בכלא הזה החוקרים חקרו אותו כל שעות היום בהיותו כבול בידיו וברגליו לכיסא מעץ. לדבריו, חוקר המכונה "אלדד" הכה אותו בידו על ראשו. ה"מ התלונן שהוחזק גם בצינוק שבו הופעל מאוורר מרעיש. חוקריו נהגו לטרוק את הדלת ולצעוק כדי למנוע ממנו שינה.

א"ב משכם התלונן שחקירתו בספטמבר 2002, בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, היה כבול בידיו וברגליו. מאחר שנמנעה ממנו שינה, התעלף. לטענתו חוקריו הכו אותו בכל חלקי גופו. המכות באפו גרמו לו כאבים חזקים וממושכים. 
בתצהיר בשבועה שמסר ה"א מחברון הוא התלונן שבחקירתו בכלא אשקלון הוכה ועבר עינויי "שבאח" (תנוחת כבילה מכאיבה לכיסא, לרבות שק המולבש על ראש העציר) במשך יותר מ-12 שעות. חוקריו איימו להרוס את ביתו אם לא ימסור הודאה. מ"א מעזה, שהיה עצור אף הוא בכלא אשקלון, סיפר שהוכה כשהיה כבול באזיקים ממתכת בידיו וברגליו לכיסא. פעמים מספר הוא הוחזק בתנוחת "קמבז" (צפרדע). 

בקשות לבדיקת תלונותיהם של ח"א, ה"מ, א"ב, ה"א ומ"א, שהוגשו על ידי הוועד הציבורי נגד עינויים למנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, עו"ד ששון, נותרו עד היום ללא מענה. מלשכת דובר משרד המשפטים נמסר כי התלונות נמצאות בשלב טיפול ובדיקה. 

------------

* על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'