סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965

אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע*

תמנע / מצח נחושה

לפועלי מפעל הנחושת בתמנע אסור להפעיל את הראש. ובוודאי שלא להתמרמר או להעלות תביעות. כך, לפחות, סבורים כמה מן הבוסים המקומיים העומדים בראש ועד העובדים.

הפועלים צריכים לעבוד. את השאר מוטב שישאירו לאנשי המינהל ולעסקנים. הם כבר יחליטו מה טוב לפועלים.

הבוסים, אומנם שכחו מזמן את הימים שהם עצמם עשו את העבודה השחורה, אם בכלל. על כן בוערת בהם חמתם בכל פעם שהם נתקלים בפועל שחור המעז להביע דעה שאינה קשורה באופן ישיר בענייני עבודה. ואריה ("פרקש") בן-חורין, 30, הוא אחד מאלה.

מאמר משוכפל. שיטות העבודה של ועד עובדי תמנע לא מצאו חן בעיני בן-חורין, שלא הסתיר מחבריו לעבודה את אי-שביעות רצונו. "מה אתה מציע לעשות?" שאלו החברים, ספק בלעג, ספק ברצינות.

בן-חורין לא רצה להישאר חייב, כתב מאמר בשם "איך לנהל את ועד העובדים", מסר אותו לעורכי עלון תימנע, קיווה כי בכך פרע את חובו לאותם חברים ששאלו מה היה עושה אילו נבחר לוועד.

מאמרו של בן-חורין לא הכיל שום גילויים מרעישים, העלה רק כמה תביעות. בין השאר:

- לפרסם מעל לוחות המודעות את חוזה העבודה הקולקטיבי, על מנת שכל פועל בתמנע ידע מהן חובותיו וזכויותיו.

- לכנס את ועד העובדים לעיתים מזומנות, לישיבות פומביות בפני כל העובדים.

- להקים ארגונים מקצועיים, מעין ועדי-פעולה, שתפקידם לייצג את העובדים בפני ההנהלה.

 אריה בן-חורין (1965)

קבע בן-חורין בדברי הסיכום: "אם ההסתדרות, שהיא המעביד ונציגת הפועלים גם יחד, אינה מייצגת אותנו כראוי, עלינו לקחת את העניינים בידיים, להתארגן על מנת לשמור על האינטרסים שלנו."

הוא חיכה בסבלנות להופעת העלון, קיווה ברוב תמימותו למצוא בו את מאמרו. אך הוא התאכזב. המאמר לא הודפס.

בן-חורין לא אמר נואש, מסר את המאמר לשכפול, הפיץ אותו בין חבריו לעבודה. בצד כמה עלבונות, זכה גם לתגובות אוהדות.

עורכי עלון תימנע לא יכלו לעבור לסדר היום מבלי להגיב על מאמריו של בן-חורין, פרסמו בין השאר, מאמר שזור השמצות אישיות: "הזקן והתכונות האישיות (של בן-חורין) הם מקריים בלבד. אך יש להניח שבכל הנוגע להגיון במעשיו – יש קירבה בין השניים." הקשר בין הופעתו המרושלת של בן-חורין ובין דעותיו יוצאות הדופן, עליו ניסה לרמוז המאמר, היה ברור כל קורא.

סלע איתן. אבל הבוסים לא הסתפקו במאמרי השמצה, נקטו בצעד דראסטי יותר, השעו את בן-חורין מעבודתו. הם טענו כי הוא הפר, על-ידי פרסום המאמר, את אחד הסעיפים בחוזה העבודה.

בן-חורין לא שקט על שמריו, הקים שערורייה, ומצא תומכים בין חבריו לעבודה. ועד העובדים נאלץ להעביר את העניין לטיפולו של דב סלע, מזכיר מועצת פועלי אילת.

סלע הזמין את בן-חורין לבירור. "אתה עשית דין לעצמך, עקפת, על-ידי פרסום מאמרך את הצינורות המקובלים," הטיח בפניו.

בן-חורין הופתע למשמע הטענה, הביא עדים שסיפרו כי מסר את המאמר לפרסום בעלון תימנע, ורק לאחר שנדחה, שכפל אותו על דעת עצמו ועל חשבונו, הפיץ אותו בין העובדים.

אבל סלע נשאר איתן כסלע, דחה את טענותיו של בן-חורין. "אחרי שעורכי העלון סירבו לפרסם את מאמרך, מדוע לא פנית אלי ?" שאל. "לא רציתי לפנות לשום גורם מחוץ למפעל,, הסביר בן-חורין. אבל גם טענה זו לא סיפקה את המזכיר. "בקרוב אוציא את המסקנות שלי," פסק, ולב-חורין לא היה ספק למה הוא התכוון.

בינתיים עורך כורה הנחושת המזוקן שביתת שבת מול הכניסה למפעל, תובע את החזרתו המיידית לעבודה, ללא שום תנאים.

כי הפעם החליט בן-חורין ללכת עד הסוף. הוא רוצה, כנראה, להוכיח לבוסים כי גם פועלים שחורים יכולים לחשוב, להתווכח, להציע הצעות, להתארגן, ואפילו להעיף כמה עסקנים מכיסאותיהם, אם יש צורך בכך.

-----------

* המקור: שבועון "העולם הזה", מאי 1965