דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920)

ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945 

קטע מתוך דפי-יומן שכתבה חיה-רוז'י וילהלם (לימים ברזניץ) באפריל ומאי 1945, ימים מספר אחרי שחרורה ממחנה העבודה Allendorf שבגרמניה, ע"י חיילים אמריקאיים.

בני משפחת וילהלם יחד עם שאר יהודי סומבוטהיי  (Szombathely) בהונגריה, נשלחו לאושוויץ ביולי 1944, שם נספו האמא ברטה-אסתר האחות אילוש וייס וילדותיה קאטוקה ורוז'יקה והאח ארי-אריה. 

האחיות יפה-הרמין (לימים לנדאו), לואיזי-לאה (לימים הופמן) וּויולה (לימים בינדיש) התחבאו בבודפשט ושרדו. האח מאיר-בובי שנלקח לשרת במונקה סולגלוט (פלוגות העבודה) של הצבא ההונגרי, נלקח בשבי הרוסי ושוחרר רק לאחר יותר משנה מתום המלחמה.

רוז'י,  שהתה במחנה העבודה אלנדורף יחד עם אחיותיה,  מרגיט (לימים ברגר) ואדיט (לימים פוי-פויכטוואנג) וחברתם צילי דונט ( שהפכה להם ל"אחות מחנה" “Lagerschwester”).

לאחר השחרור מאלנדורף שוכנו רוז'י והאחרות בבית של איכרים גרמניים בכפר Frielendorf    בקרבת העיר Kassel,  שם החלה בכתיבת הדפים.                                  

(הקטע תורגם ונערך בשנת 2002; הוגה ונערך באפריל 2012)

מימין: רוז'י, ברטה (האם), אדית, ויאולה  

שקט!   Ruhu!

כמו הצלפה של שוט מכה בנו הצעקה הגסה.

לשניות ספורות משתרר שקט מתוח, אך לאט-לאט שוב נשמעת תנועה מאופקת וכמו אנחה. לחישות שקטות.  שלוש שעות ברציפות אנו עומדות במסדר (“צלאפל”), רגלינו נפוחות,  אולי לא היינו יכולים כבר להניעם, גם אילו היה מותר.

אבל דיבור הוא חטא ומיד מוטל  העונש – נשמעת צעקה : "על הברכיים!"

ראשינו מטושטש מהברום [*] כל כובד גופינו לוחץ על  הברכיים המתענות על האבנים.

אנו מנסים להחליף ביניהן בסתר, למצוא מנוחה לאחת. גם כך לא טוב, שום צורה לא עוזרת.

עצוב וחסר נחמה מה שהעיניים שלי לוכדות - את אלו שכורעות ברך, חמש-חמש על האבנים, שדופות כמו בנות כת הטמאים, רק לא מזמן עוד היו נשים צעירות יפות.

אדיט שלי, אני לוחשת לאחותי הצעירה, הכורעת ברך בסמוך אלי, הפני קצת ראשך אלי ונדקלם משהו…

ובקול שהוא כמעט בלתי נשמע, אנחנו לואָטות אחת באזני השנייה, לסירוגין, את השירים האהובים, מלים-מלים,  מלקטות ומרכיבות אותם מזיכרונות עבר שליו.

צליל המילים היפות של יוז'ף אטילה ואנדרה אדי [**].

אחד-אחד זיכרון כאוב ויפה.

אחד השירים הוא: "המילים הצובטות בלב", הכל תלונה, התרסה מרה, כלפי אמו…

אנחנו לא מצליחות להיזכר בשתי שורות. מנסות לעודד את עצמנו "את זוכרת זה היה בתחתית העמוד",   "לא יודעת כנראה המח שלי כבר נאלם".

מנסות שיר אחר.

פתאום על ידי,  מישהו מושך את שמלתי. "מה ? אתן מדקלמות יוז'ף אטילה ?" שואלת על ידי בחורה בעיניים נוצצות.  במבטה היפה והנבון מעורבים פליאה והתפעלות, כאילו לא יכולה לתפוס בעצמה מהו החלום ומה המציאות.

נכון, זה יכול להיות רק חלום, שפעם אני עצמי טיילתי עם ספר שירה ביד, בשדה בר באוויר החופשי, וקראתי דברים קסומים על חופש, אהבה, שקט, שלווה ושלום.

נכון, זה חייב להיות חלום, או שאני חולמת את בירקנאו  האיום ונורא? את ריח החיטוי שרודף אותך, את הלשון שנדבקת לחיך בצימאון, את אלפי הראשים הקרחים, נוצצים, מושפלים.

החייתי אי פעם את הראשון (החיים עם הספר וכו') ועכשיו באמת את השני?

.....

מספר ימים  אחרי הצלאפל, אני מחפשת את ארז'י בקבוצה הקטנה שלה בסוף הבלוק.

זה כמה ימים יורד גשם וחלק גדול של הבלוק מוצף במים. בסוף הבלוק יש חלק קטן שבו הגג מגן יותר, מישהו קם לקראתי מהקבוצה ומפנה לי מקום יבש, זעיר ככף יד.

אחרי כמה דקות אנחנו נכנסות שוב לערבוב מוזר של חלום ומציאות דרך השירים. ישובה בבגדי הבלויים על האדמה אני נראית כמגדת עתידות צוענייה הפורשת קלפיה ומגלה עתידות.

כן, אני גם מרגישה כך, מספרת עתיד. אני חשה שקולי העייף והשבור מתמלא בעוצמה, שירו של יוז'ף אטילה  "בוא חופש הבא לי התחדשות".

יודעים אתם מה זה לחלום על חופש, מאחורי גדרות התיל של אושוויץ?

אנחנו יושבות על האדמה, ראשים מתקרבים אלי, הפנים הרזים העצובים, מקרינים התעניינות מתוחה. סביבנו רעש והמולה אך המילים המופלאות מעניקות לנו כמה דקות יקרות של שלווה ורוגע.

אני לא מדקלמת – כאן לא מתאימה העמדת פנים, כי הכל כה עצוב ופשוט, כמו המוות הקצר והנורא בתאי הגזים.

לאט-לאט מתייצבות בשורה המילים האהובות המלבבות של השירים, מקבלות נימה של עצבות, כמו שירו של יוז'ף אטילה, "Szeretlek, mint anyját a gyermek” , "אני אוהבת אותך כילד את אמו".

---------

[*]  קיבלו ברום לטשטוש מה ולמניעת ווסת.

[**]אדי אנדרה Adi Endre (1919-1877) ו- יוז'ף אטילה  József Attila (1937-1905) - משוררים הונגריים.