על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ'

דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו

ריאיין: יוסף אלגזי*

בדידותו של הנביא

ראיון שנערך לאחר היוודע דבר מותו של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' (Yeshayahu Leibovitz, 1903-1994) עם האב מרסל דיבואה (Marcel-Jacques Dubois, 1920-2007) בעיתון "הארץ" (19.8.1994). דיבואה היה  נזיר דומיניקני, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואזרח ישראלי.

 מה הרגשת כאשר נודע לך על דבר מותו של פרופ' ליבוביץ'?

"אחד הנושאים עליו דיברנו הרבה, ליבוביץ ואני, עסק בחיי הנצח והמוות של הנפש. ליבוביץ' התעניין מאוד בשאלה של החיים אחרי המוות. הוא לימד שיעורים מעניינים ביותר על היחס שבין הנפש והגוף, וזאת כמובן כיהודי מאמין. נושא זה עמד כאבן נגף בינינו כיוון שאני, כנוצרי, מאמין בניצחון של אלוהים על המוות, כלומר אני מאמין בחיי הנצח. כדי להשיב באופן ישיר לשאלתך, אני בטוח שליבוביץ' ואני נתראה בחיי האושר. עבורי המוות אינו סוף, אלא סף לחיי נצח. אני מרגיש את היעדרו העצום של ליבוביץ'. נוכחותו היתה מקור של אומץ, של אמון, של תקווה להמון בני אדם. עם הסתלקותו אנחנו מרגישים שנפקד בינינו מקומו של אחד העדים המהימנים של דורנו". 
האם ביחסים ביניכם לא הפריעה לך העובדה שליבוביץ' תקף בחריפות את הנצרות?

"בשיחותי הרבות עם ליבוביץ' הכרתי אצלו שתי תכונות מכריעות: היושר שלו בחיפושיו אחר האמת; ואומץ הלב שלו בעדותו שלו על האמת בה הוא האמין. ליבוביץ' התאפיין ביושר ובנאמנות שלו לדברים שאותם קיבל בוודאות גמורה. ללא ספק ליבוביץ' לא הסכים עם האמונה הנוצרית. אך הייתי מוסיף, בדיסקרטיות ובעדינות, שלא תמיד הבין ליבוביץ' את עמדתי. אולם למדתי לגלות מאחורי ה'לא' שלו בנושאים ובעניינים רבים את ה'כן' שלו על אמונתו. ליבוביץ', לעתים מתוך מודעות עצמית ברורה, גרם לתגובות מרות אצל יריביו, ונראה לי שהוא גילה בכך תענוג מסוים. למרות שליבוביץ' ואני היינו לחלוטין שנויים במחלוקת בנושא הדתי, הפגישה בינינו היתה סימן יפה של ההתקדמות בימינו ביחסים בין יהודים ונוצרים. אפשר להגדיר מצב זה בצורה הבאה: הגענו בדרך שלנו לנקודה בה אנו מסוגלים להגיד איש לרעהו, 'אנו מסכימים שאיננו מסכימים', אך כמובן מתוך כבוד, הערכה וידידות הדדיים". 
האם שוחחתם גם בעניינים פוליטיים אקטואליים?

"בדברים שביטא ליבוביץ' בעניינים פוליטיים היתה חבויה חוכמה של מאמין יהודי אותנטי, המודע היטב לזיכרון הקולקטיווי של עמו במשך הדורות, אך עם מידה רבה של ריאליזם אנושי ומדיני לגבי מצבה המסובך של מדינת ישראל. מבחינה זו, חבל שלא שמעו מספיק את הנבואה שהיתה גלומה בדבריו מיד אחרי מלחמת יוני 1967. הוא האמין שמהבחינות המוסרית והפוליטית-ריאלית, היתה זו טעות להתייחס לשטחים שנכבשו באותה מלחמה במושגים של כיבוש נצחי".

מקובלת עליך המטאפורה שליבוביץ' היה מעין נביא זעם של דורו?

"ללא ספק אפשר היה להתייחס לליבוביץ' כמי שהזכיר ליהודים את הדרישות הנובעות מזהותם ומאמונתם. מבחינה זו ליבוביץ' היה אכן נביא, והכיר בחייו את בדידות הנביא".