השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח

בעיר ההריגה אוראדור

מאת יוסף אלגזי

נציגים של משרד המשפטים בגרמניה ביקרו לאחרונה (ג', 29.1.2013), בפעם הראשונה, בכפר הצרפתי אוראדור-סור-גלאן (Oradour-sur-Glane) במסגרת חקירת של טבח המוני שביצעה יחידת אס-אס. ביוני 1944. אליהם התלווה נציג התביעה הכללית בצרפת. מטרת הביקור היתה חקירה שעורכים נציגי משרד המשפטים הגרמני לאחר שבחודש אוקטובר 2010 נתגלו מסמכים המערבים 6 חשודים בגילאים 86-85 שעדיין בחיים. הששה השתייכו לגדוד מדיוויזיה אס.אס. משוריינת שאנשיה טבחו ב-1- ביוני 1944 642 מתושבי הכפר, בתוכם 247 ילדים. רק שישה מתושבי הכפר שרדו את הטבח. בשנת 1953, בית דין צבאי צרפתי ששפט 21 חיילים בגין השתתפותם בטבח דן אותם למוות. עם הנידונים נמנו 14 צרפתים מאזור אלזאס שגויסו בכפייה לצבא הגרמני ו-7 גרמנים. פסקי דין הומרו במאסר. 

להלן רשימה שפרסמתי בעיתון "הארץ" (20.4.1990) בעקבות ביקור שערכתי בכפר השכול וצילומים אחדים מתוך אלה שביצעתי במקום.

ב-10 ביוני 1944 נכנסה יחידת אס-אס לכפר הצרפתי אוראדור. תוך שעות ספורות נרצחו 642 תושביו. בזיכרון הקיבוצי של הצרפתים נהפך הטבח באוראדור למעשה-הזוועה החמור ביותר שביצעו הנאצים על אדמת ארצם בימי המלחמה והכיבוש. עד היום עומר הכפר בחורבנו כמצבת-זיכרון לאימיה של אותה תקופה.

ארבע, חמש שעות נסיעה מפאריס דרומה, בואכה לעיר לימוז', הידועה בכלי-החרסינה שלה, לגדות הנהר גְלָאן שוכנות זו בצד זו אוראדור הישנה – עיירה חרבה, מוקפת חומה, הרוסה ומפויחת, כמו לאחר הפצצה, ולצדה אוראדור החדשה, עיירה חדשה ושוקקת חיים. מכאן אוראדור כפי שהותירוה הנאצים לאחר הטבח, ומכאן העיירה החדשה, שנבנתה מיד לאחר המלחמה. אוראדור הישנה נהפכה לאתר-זיכרון שעולים אליו לרגל להתייחד עם קורבנות הנאצים. העיירה החדשה מסמלת את החיים הנמשכים למרות הכל. בכניסה המערבית לעיירת הזיכרון, מתחת לשלט הנושא את שמה, כתובה מלה בצרפתית ובאנגלית: "זכור".

המבקר יכול לראות את הקווי החשמלית, שנסעו בה לפני התושבים, את עמודי-החשמל, החזית ההרוסה של תחנת הרכבת ומשני צדי הרחוב, שרידי קירות שלא התמוטטו ועליהם מסגרות-חלונות מחלידות וחוטי חשמל.

בתוך מה שהיו פעם בתים, אפשר לראות את שלדי המתכת המעוקמים של עגלות תינוקות, מסגרות אבן של אח ולידן קדרות מפויחות, שלדי מיטות-ברזל ישנות, מכונת-תפירה "זינגר". בחצרות מתגוללים שלדי אופניים, מכוניות "סיטרואן", מכונות חקלאיות. באחת הפינות בין החורבות נשאר משהו מן הטלפון הציבורי, ובפינה אחרת עומד המיכל של משאבת הדלק. במקום שעמדה פעם מאפייה, עדיין נראים השלט המכריז עליו. ובין השרידים של חנות הגבינות, נראים המאזניים וקנקן גדול המצופה אמייל לבן. בין החרבות נראים מאזניים ענקיים, שאולי שימשו לשקילת בהמות. שלטי האבן והמתכת מציינים מה היו המבנים השונים: בית-ספר לבנות, משרדי הדואר והמברקה. במאפייה נמצאו גוויות מפוחמות.

עדיין נראה שלט פרסומת לשמני הסיכה של "רֵנו", ובצדי הדרך, בחצרות ובשדות שבין הבתים החרבים – צומחים עדיין אלונים, אילסרים וערמונים. על-פי חורבות הכנסייה אפשר להסיק כי נבנתה בסגנון רומאני מובהק. עם השנים נוספו לה חלקים בסגנון גותי פשוט ומאופק. למעלה, מגדל-פעמונים מרובע. בפתח הכנסייה צלב מתכת ועליו הצלוב, ושלא אומר: בתוך הכנסייה נשרפו למוות מאות נשים וילדים. "ינוחו בשלום", מוסיף השלט. בתוך הכנסייה החרבה, שרידי אלטר עשוי עץ מוזהב מהמאה ה-17, פסל המדונה המחזיקה את ישוע הילד, וכן פסל בגודל טבעי של אנה הקדושה וכרסה בין שיניה.

מתוך סדרת צילומים באתר / צילם י.אלגזי

באחת החצרות האחוריות של הבתים עמודת באר נטושה ולצדה צלב-עץ גבוה. בבאר זו נמצאו גוויותיהם של בני-אדם שנורו למוות. קורבנות הטבח טמונים בבית-הקברות העתיק של אוראדור. בית-הקברות כמוהו ככנסייה, תחילתו במאה ה-12. בכפר עצמו עתיק יותר: ראשיתו באלף לפני הספירה. מצבת-זיכרון למתים מן המאה ה-12 עומדת במרכז בית הקברות: בימי-הביניים התפללו ליד מצבת אבן כזאת לנשמת המתים. האזכרה למתים והתפילה לזכרם, אומר ההיסטוריון, היא אחת הצורות הבסיסיות של הזיכרון ההיסטרי. ושמו של הכפר, אוראדור, הוא גרסה צרפתית למלה הלטינית "אוראטוריום", מקום-תפילה.

בשובך מהפלגה זו אל העבר הרחוק, אתה חוזר ומגלה כי בבית-הקברות פזורים עשרות קברי משפחות ועל כולן תאריך אחר: 10 ביוני 1944. על חלק מן המצבות תמונות הקורבנות, כדוגמת ברנדט קורדו, שמצאה את מותה והיא בת 16.

על מצבת-הזיכרון, טבלת שיש גדולה, חקוקים שמותיהם של כל הקורבנות, לפי סדר האלף-בית. לא אחת כל בני-המשפחה. יש שמונה, עשרה, 12 ואף 18 שמות של בני משפחה אח. ממצבת-הזיכרון אתה למד כי בין הנרצחים היתה קבוצת ילדים יתומים, שהיו בטיפולם של מוסדות הסעד, וגם פליטי-מלחמה מאזורים שונים בצרפת ומארצות אחרות, ספרדים למשל, שמצאו מקלט בעיירה. בבית-העלמין מונחים על הקרקע ארונות עץ מכוסים בזכוכית, ובהם חלקי עצמות שלא זוהו, ואפר שנאסף מן המקומות שבהם נרצחו, בעיקר מן הכנסייה. לוחות-הזיכרון עם שמותיהם של ארגונים ומדינות מוצבים בסמוך. על אחת מלוחות-הזיכרון כתוב: "לעיירה המרטירית אוראדור שעל נהר גלאן ולכל הקורבנות הברבריוּת הנאצית, ממדינת ישראל".

כמו לפיד ענק

ב-6 ביוני 1944 נפתחה החזית השנייה באירופה: במערב נחתו צבאות בעלות-הברית בחופי נורמנדי שבצרפת, במזרח הדף הצבא האדום את צבאות הוורמכט. בשבת, 10 ביוני 1944, המתה אוראדור בני-אדם. רבים באו ליום חלוקת הבשר ובטבק, אחרים באו לבלות את סוף-השבוע, להשיג בכפר מוצרי מזון או לדוג בנהר הסמוך. התמזל מזלם של אלה שנעדרו מן העיירה באותו היום.

ב-2 בצהריים בערך נכנסו לעיירה כמה משאיות עמוסות חיילי אס-אס, מלוות שריוניות. משאיות אחרות חנו לא-הרחק מן היישוב. שלוש קבוצות חיילים, כמאה ועשרים לוחמי אס-אס, כיתרו את הכפר. החיילים שהוצבו במחסומים הצטוו שלא לתת לאיש לצאת מן הכפר ולירות במי שינסה להימלט. חיילים אחרים שהתפרסו מסביב ליישוב דחקו בתושבים שנמצאו בשדות ובפאתי העיירה להתאסף במרכזה. אלה שהתמהמהו, הוכו או נורו במקום. אותה עת קרא הכרוז העירוני המתופף לכל התושבים להתרכז מיד בכיר השוק עם מסמכיהם, למסדר זיהוי. חיילי אס-אס שהתפרצו לבתים גירשו את יושביהם אל הכיכר. אנשים הגיעו בבהלה, מהם לבושים בגדי-עבודה, אחר עירום למחצה, אחר בחלוק-בית. המשאיות הביאו אחרים שנאספו מהדרכים.

191 תלמידות ותלמידים מבית-הספר לבנות, בית-הספר לבנים ובית-הספר המיוחד לילדי הפליטים מאזור לורֶן, מלווים במורותיהם ובמוריהם, שאותו יום אחר-הצהרים עמדו לעבור בדיקה רפואית, הובאו אף הם לכיכר השוק. אחד מילדי הפליטים מלורן, רוֹזֶ'ה גודפֶז', בן שמונה, הצליח להתחבא ולהימלט לשדות, וניצל. למחרת נודע לו כי אמו, אביו וארבעת אחיו ואחיותיו נרצחו כולם. קצין אס-אס דרש מראש המועצה המקומית להצביע על בני-ערובה שיוצאו להורג. הוא נידב את עצמו ואת בני-משפחתו. כל הנאספים חולקו לקבוצות שבכל אחת בין 30 ל-60 איש, ומכאן הועברו בליווי חיילי אס-אס למקומות שהועידו הנאצים להוצאת האנשים להורג: סככה, מתבן, מַפָּחה, מוסך, מרחף.

הטבח החל בקירוב ל—3:30 אחר-הצהרים. את האות נתן סגן מפקד יחידת האס-אס בצרור של יריות מתת-מקלע. הנאצים הרגו את האנשים ביריות מקלע והתעללו בגוויות. חיילי האס-אס שקטלו ביריות את קבוצת הגברים במתבו, לא הסתפקו בכך ואף הציתו חבילות קש כדי לשרוף ניצולים אפשריים.

הטבח הנורא ביותר היה בכנסייה. כאן רוכזו הנשים והילדים, יותר מ-450. הם שמעו את הדי היריות ושיערו כי הנורא מכל אירע לגברים. בשעה 4 בערך נכנסה קבוצת חיילי אס-אס לכנסייה. הם הניחו בה ארגז גדול מלא חומר-נפץ, הציתו את הפתילים ויצאו. פיצוץ אדיר זעזע את הכנסייה. עשן שחור וסמיך התאבך מתוכה. חיילי האס-אס החלו לירות בילדים ובנשים הלכודים. , דרך חלונות הכנסייה ופתחיה. הם המשיכו וסרקו בתים, חנויות, מחסנים וחצרות וירו בכל מי שנקרה על דרכם. לאחר הטבח, התפנו לשריפת היישוב, לא לפני שבזזו את הבתים ורוקנו אותם מכל דבר-ערך ומיני המזון והיין שיכלו למצוא בהם. השריפה נתבצעה באופן שיטתי: הם העלו באש כל בית, כל מתבן, כל חנות ומחסן. תושבי הכפרים השכנים סיפרו כי אוראדור נראתה כמו לפיד ענק.

בלילה התפנו חיילי האס-אס שנותרו בעיירה להילולת זלילה וסביאה. ביום שני, 12 ביוני, חזרה קבוצת חיילים נאצים לאוראדור לטשטש את עקבות הטבח. הם ניקו קצת את הכנסייה, חפרו בורות וקברו בהם חלק מן הגוויות והשליכו אחרות לבאר.

מאזן הדמים

בטבח באוראדור מצאו את מותם 642 בני-אדם. רובם בני המקום. האחרים הם בני יישובים סמוכים שנמצאו לרוע מזלם בעיירה אותו יום, ויותר משמונים פליטים מחבל לורֶן וחבל אלזאס, וכן ספרדים, פולנים ואיטלקים. רוב ההרוגים לא זוהו כי גוויותיהם נשחתו כליל בשריפה. באש נהרסו יותר מ-300 מבנים – חנויות, מוסכים, בתי-מלאכה, מתבנים, סככות ובתי-ספר.

החקירות שנעשו אחר הטבח והמלחמה העלו כי עשו את הטבח חיילים מגדוד אס-אס "דר פיהרר, מהדיוויזיה "דס רייך". הנאצים טענו כי הטבח נעשה כפעולת-עונשין על חטיפתו של מפקד-הגדוד באחר מיישובי הסביבה. מן העדויות ומן המסמכים שנתגלו אחר-כך התברר בעליל כי הטבח לא היה תגובת-זעם ספונטנית. הוא היה מעשה מחושב שנעשה לאחר תכנון מדוקדק. הזעם יצא על נחיתת בעלות-הברית בנורמנדי ופתיחת החזית השנייה במערב, וכן היתה כוונה להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית בעת נסיגת הצבא הגרמני מצרפת מזרחה.

בקשיים גדולים אותרו שמותיהם של מבצעי-הטבח באוראדור. בתחילת 1953 נפתח בבורדו שבצרפת משפטם של אלה מתוכם שנשארו בחיים אחרי המלחמה והשלטונות הצרפתיים הצליחו לגלותם. השופט-החוקר ניסח כתבי-אישום נגד 65 אנשים חיים, אך 44 מהם נרשמו כנמלטים ונשפטו בהיעדרם. בכתב-האישום, במשפט שהתנהל בבורדו, בתחילת 1953, הופיעו רק 21 נאשמים, מתוכם שבעה גרמנים ו-14 צרפתים מאלזאס ששירותו באס-אס. כמה מן הנאשמים   עוד הספיקו להילחם בשורות הצבא הצרפתי בהודו-סין. במשפט גוללו כמה מן הניצולים את פרשת הטבח. להגנתם טענו הנאשמים כי רק "מילאו פקודות", וכי במסגרת המשמעת החמורה שהיתה נהוגה באס-אס,לא יכלו לסרב למלא פקודות, נוראות ככל שיהיו.

רק על שניים מן הנאשמים בבורדו נגזר דין מוות; על האחרים הוטלו עונשי מאסר. אחד זוכה. על הנאשמים הנמלטים גזר בית-המשפט בהעדרם דין מוות שלא בוצע לעולם.

חומרתו של פסק-הדין שוררה מורת-רוחות ומחאה. בעיקר באלזס (שהנאצים גייסו בה משתפי-פעולה רבים בימי המלחמה). גזרי-המוות הומרו בעונשי מאסר ובסופו של דבר, נהנו הנידונים בחנינה שאושרה ברוב קולות של מפלגות הימין והמרכז באסיפה הלאומית.

תושבי מחוז לימוזֶן שבו שוכנת אוראדור, לא השלימו עם החנינה הסיטונית. "רק זה חסר עוד לקורבנות האומללים של אוראדור – לעלות קורבן על מזבח של טובת המדינה", כתב עיתון מלימוז'". תושבי לימוז' הכריזו על יום אבל וראשי מועצות מקומיות באזור שבתו מעבודתם. בכניסה לכפרים הסמוכים לאוראדור, שכמה מתושביהם היו בין הנרצחים בעיירה, נתלו כרזות ועליהן שמות חברי האסיפה הלאומית שהצביעו בעד החנינה וכן כרזות עם שמות אנשי אס-אס הצרפתים שהשתתפו בטבח.

הרוצחים הנמלטים לא הובאו מעולם למשפט, פרט לאחד, תת-קצין ושמו היינץ בארת שנעצר ביולי 1981 בגרמניה המזרחית, נשפט בברלין המזרחית, נשפט בברלין המזרחית בשנת 1983, נמצא אשם בפשעי-מלחמה ובפשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם. ממשלת גרמניה המערבית סירבה כל השנים להסגיר לצרפת את הפושעים שעלו על עקבותיהם והיו צפויים למשפט.

-------------

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'.