70 שנה לניצחון בסטלינגרד

ברוסיה, ולא רק ברוסיה, במדינות רבות בעולם, צוין ניצחונם  של העם הסובייטי וצבאו האדום נגד הצבא הנאצי הפולש בסטלינגרד ב-2 בפברואר 1943. בצדק, רבים, גם בקרב יריביה של ברית-המועצות, ראו ורואים  בניצחון בסטלינגרד מפנה מכריע במלחמה לחיים ולמות נגד גרמניה הנאצית. בעקבות הניצחון בסטלינגרד נבלמה מכונת המלחמה האדירה של גרמניה הנאצית, ומכאן ואילך נפתחה הדרך להבסתה הסופית ולמעמד הנפת הדגל האדום על הרייכסטג בברלין וכניעתה הסופית ב-9 במאי 1945.

קרה דבר מוזר ועצוב: התאריך הזה לא צוין במדינת ישראל,  באותה מדינה שמתיימרת לייצג את העם היהודי על קהילותיו הפזורות בעולם. כאילו נשתכחה מלב העובדה הנוראה שהמשטר הנאצי שם לו למטרה "הכחדת הגזע היהודי באירופה"  במסגרת מימוש תוכנית "הפתרון הסופי של שאלת היהודים האירופית".

לציון מועד זה של הניצחון בסטלינגרד בחרתי להביא שני קטעים קצרים מספרו של העיתונאי וההיסטוריון הבריטי ויליאם שייר (William Shirer – [1904-1993]): "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית", תרגום לעברית: חיים גליקשטיין,הוצאת שוקן, תל-אביב, 1961.

ב-2 בפברואר ב-2:46 אחה"צ טס מטוס-סיור גרמני גבוה מעל לעיר ושידר חזרה: "אין שום סימן של קרבות בסטלינגרד".

אותה שעה היו 91.000 חיילים גרמניים, לרבות עשרים וארבעה גנרלים, גוועים-למחצה ברעב, מוכי-כפור, רבים מהם פצועים, כולם המומים ושבורים, מהדסים מעל לקרח ולשלג כשהם מחזיקים שמיכותיהם רוויות הדם הקרוש מעל לראשיהם לחפות עליהם בפני קור נורא של 24 מעלות מתחת לאפס, לעבר מחנות-השבויים הקודרים, הקפואים, בסיביר. פרט לכ-20.000 רומנים ו-29.000 הפצועים, שפונו בדרך האוויר, היו אלה כל מה ששרד מן הצבא המנצח שלפני חודשיים מנה 285.000 איש. היתר נקטלו. ומתוך 91.000 גרמנים שהחלו במצעד המייגע אל השבי אותו יום חורף רק 5.000 עתידים לראות אי-פעם שוב את ארץ-מולדתם.

(...) סטלינגרד כתב וואלתר גארליץ, ההיסטוריון הגרמני, בספרו על המטה הכללי, ,היתה יאֶנה שנייה ובודאי היתה התבוסה הגדולה ביותר שנחל אי-פעם צבא גרמני".

אולם היה בכך יותר מזה, בבואה בעת ובעונה אחת עם אל-עלמיין והנחיתות הבריטיות-אמריקניות בצפון אפריקה סימנה סטלנגרד את נקודת-המפנה הגדולה במלחמת-העולם השנייה. נחשול-הגאות של הכיבוש הנאצי אשר שטף את מרבית אירופה עד גבול אסיה עד הוולגה ובאפריקה כמעט עד הנילוס התחיל עתה לסגת ושוב לא יגאה עוד לעולם. ימי התקפות-הבזק הנאציות הגדולות, עם אלפי טנקים ומטוסים הזורעים טרור בשורות צבאותיו של האויב ומרסקים אותם לגזרים, הגיעו לקצם. יהיו, בלי ספק, הסתערויות מקומיות נואשות – בחרקוב באביב 1943, בארדאנים בחג-המולד ב-1944 – אולם הללו הם חלק ממאבק-הגנה אשר עתידים הגרמנים לבצע בקשיחות גדולה ובאומץ-לב במשך השנתיים הבאות – והאחרונות – של המלחמה. היוזמה עברה מידי היטלר ולעולם לא תחזור אליו. אויביו הם שתפסוה והחזיקו בה. ולא רק ביבשה אלא גם באוויר. כבר בליל 30 במאי 1942, ערכו הבריטים הפצצת-אלף-מטוסים ראשונה שלהם על קֶאלן, והתקפות נוספות נערכו על ערים אחרות במשך הקיץ רב העלילה. בפעם הראשונה עתידים אזרחים גרמנים, בדומה לחיילים הגרמנים בסטלינגרד ואל-עלמיין, להתנסות באימים אשר עד עתה היו כוחותיהם המזוינים היו מנחיתים על עמים אחרים.

ולבסוף בשלגי סטלינגרד ובחולות הלוהטים של המדבר הצפון-אפריקני נהרס חלום נאצי גדול ואיום. לא זו בלבד שנחרץ גורלו של ה"רייך השלישי" מחמת האסונות שפקדו את פאולוס ורומל, אלא נחרץ גם גורלו של "הסדר החדש", כביכול, המזוויע והמפלצתי, שהיטלר ובריוני ה-ס.ס. שלו שקדו על הקמתו בארצות הכיבוש. בטרם נפנה לפרק האחרון, נפילת ה"רייך השלישי", כדאי להשתהות ולראות מה דמות היתה ל"סדר חדש" זה – בהלכתם ובמעשיהם של חיות-הטרף – וממה ניצלה יבשת עתיקת ימים ותרבותית זו של אירופה לאחר ליל-בלהות קצר בו נתנסתה בזוועותיו הראשונות. פרק זה הוא בהכרח הפרק הקודר ביותר בספר שלפנינו, כפי שהיה גם בשביל בני אירופה רבים שחיוהו או נטבחו בו בטרם יסתיים, הפרק האפל ביותר בדברי ימי ה"הרייך השלישי".