ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל

מאת יוסף אלגזי (9.12.1994)*

מדרך העפר המובילה לערב א-נעים היה אפשר לראות את פהים אבראהים עם אביו ואחותו עובדים בשדה הפתוח. הם ניקו מפסולת את התעלות השטוחות, הנראות כשבילים, המובילות מי גשמים מההר אל הפתחים של אחד מבורות המים המשמשים אותם. כאחד הכפרים הבלתי מוכרים בגליל, ערב א-נעים אינו מחובר לרשת המים הארצית. זה שנים נאלצים תושביו להביא את המים ממרחקים. בעבר הם העבירו אותם בפחים על גבי חמורים וגמלים. בשנים האחרונות הם מביאים אותם במכליות נגררות בטרקטור, המוצבות ליד בקתותיהם. המים לשימוש מיידי מוחזקים במיכלים קטנים יותר, עשויים פלסטיק.

בקיץ האחרון התירו השלטונות למשוך צינור מים מהכפר הקהילתי הסמוך אשחר לנקודה אחת בלבד בערב א-נעים. מנקודה זו זורמים מים לשתייה בלבד, "כמו מטפטפת", כלשונו של מוחמד פעור. את הצבת קו המים מימנו התושבים ואגודת ה-40, המייצגת את עניינם של הכפרים הבלתי מוכרים על-ידי השלטונות. להמשך אספקת המים לנקודה זו נלווה תנאי: שתושבי ערב א-נעים לא יתחברו אליה בצינורות שיובילו את המים אל מקומות מגוריהם. ערב א-נעים הוא יישוב בדווי הקיים יותר מ-100 שנים. כשנוסעים בכביש עכו-צפת אי אפשר לראותו, הוא מסתתר בין הגבעות. כשיורדים מאחת הגבעות בדרך עפר עקלקלה, מלאת מהמורות ושלוליות מי גשמים, רואים יישוב של פחונים המוצבים בצפיפות, כמעט דבוקים זה לזה. פה ושם רואים כמה עצי זית וחרוב. 

ממרכז הכפר אפשר לראות בצפון את דיר אל-אסד ואת גבעת מקוש של כרמיאל, במזרח את אשחר ובמערב את גילון ואת צורית. בטווח הטלת אבן מפחוני ערב א-נעים עומדות הווילות עם הגגות האדומים של אשחר, יישוב יהודי חדש המציע לתושביו נוף מרהיב ואיכות חיים גבוהה. בערב א-נעים מתגוררות כ-80 משפחות בבקתות מפח גלי, הניצבות על משטחי בטון, שרובן צבועות בצבעי שמן: כחול, ירוק, אדום, לבן. צבע השמן מונע חלודה ומכניס קצת עליזות לתנאי החיים המדכאים. ברחבת הכורכר הסלולה שבמרכז הכפר משחקים ילדים, רובם יחפים. אחד התושבים מסביר, כי הילדים מעדיפים להיות יחפים מאשר לנעול לרגליהם נעליים רטובות. לבושם מעיד בעליל שהם ממשפחות הנמצאות עמוק מתחת לקו העוני. 

באחד הפחונים גרים חדרה, בת 23, ואחמד איבראהים עבדאללה, בן 22, ובנם הפעוט, מיתקאל. אחמד נולד במשפחה עם 14 ילדים, שבעה בנים ושבע בנות. אביו עובד בגינון בכרמיאל, וכבר בגיל 16 נאלץ להפסיק את לימודיו ולעבוד כדי לעזור בכלכלת המשפחה. היום הוא עובד כשומר במושב גילון.

"ברור שאני לא מרוצה מהחיים", אומרת חדרה. בחייה היא לא ביקרה בבית הספר. את הימים שלה היא מבלה בטיפול בבנה הקטן ובמשק הבית. פעולות פשוטות הדורשות שימוש במים, כמו בישול, ניקיון או כביסה, הן כאן מבצע שלם. "קשה להביא מים מהבאר, זה גוזל ממני כל פעם קרוב לשעתיים. מאחר שאין לנו זרם חשמל קבוע, ואין לנו פריז'ידר, אני חייבת לבשל כל יום". בפינת המטבח הקטנה של חדרה יש כיריים של גז, כמה סירים וצלחות. צמוד אליה מחסן מצרכים, קטן אף יותר, שבו שמן, סוכר, זיתים. אין בו מוצרי מזון טריים, כמו חלב וירקות.

כאמור ערב א-נעים אינו מחובר לרשת החשמל. זוהי עוד אחת מהגזירות המוטלות על הכפרים הבלתי מוכרים בישראל. גנרטור אחד משמש את כל בני המשפחה הגדולה של חדרה ואחמד עבדאללה, המפוזרים בשמונה פחונים. לדעת אחמד, הגנרטור אינו בטיחותי והפעלתו יקרה. "אנחנו מפעילים את הגנראטור רק בחלק מהיום, עם רדת החשיכה. בלי מים ובלי חשמל, חיינו אינם חיים", הוא מציין. "גם אני רוצה, כשאר האנשים בארץ, לחיות בבית מאבן, עם חשמל ועם מים זורמים", אומרת חדרה. "זה מגיע לנו כמו שזה מגיע לאחרים. איננו פחותים מהאחרים". גם אם חייהם קשים למדי, בני הזוג עבדאללה אינם רוצים לחיות במקום אחר. "אנחנו רוצים לחיות במקום הזה. המדינה צריכה לאפשר לנו להקים בתים של ממש. די לנו לחיות במבנים מפח".

חדרה ואחמד נידבו את השטח בפחון, המשמש להם כחדר השינה, לשמש מרפאת טיפת חלב בשעות היום. במקום, עשרים מטרים רבועים, עומדים כיסאות פלסטיק, ארון, ערימת מזרנים ושמיכות, מאזניים למבוגרים ולתינוקות. בלילה נפרשים המזרנים על הרצפה לשינה. אחת לשבוע מבקרת אחות, ואחת לחודש רופא, המטפלים באמהות ובתינוקות. לדברי חאלד כליל מאגודת ה-40, התקבל באחרונה מכתב ממשרד הבריאות המודיע שבכוונתו לסגור את המרפאה, מאחר שאינה מתאימה לייעודה. במקום זה תבקר ביישוב מרפאה ניידת. כשאחד התושבים חולה ונזקק לרופא, פונים התושבים למרפאת קופת חולים בסחנין או לרופא פרטי. רק השנה הגיע אחד מסימני הציוויליזציה המודרנית לערב א-נעים: בזק הציבה טלפון ציבורי. התושבים מחזיקים גנראטורים ביתיים לתאורה ולהפעלת רדיו וטלוויזיה. משפחות ספורות משתמשות בחשמל להפעלת פריז'ידר בקיץ או תנור חימום בימים הקרים של החורף. 

איבראהים חסין, בן 12, לומד בכתה ו'. מדי בוקר הוא מתעורר בשעה שש, ואחרי שהוא אוכל ארוחת בוקר, הוא יוצא לבית הספר בסחנין. תחילה הוא הולך ברגל מרחק קילומטר בדרך העפר או השדות, עד הכביש הראשי שליד אשחר. שם הוא מחכה לאוטובוס שמוריד אותו במרחק מה מבית הספר, ומשם שוב ברגל לבית הספר. "כשיורדים גשמים, אני נרטב כולי, גם הספרים והמחברות", הוא מספר. "אני לא יכול להשתמש במטרייה, כי היא מתעופפת ברוח ונשברת". מביתו, או בדרכו לבית הספר, כשהוא רואה את הבתים היפים באשחר ובכרמיאל, הוא מקנא באלה הגרים בתוכם. הוא גם חולם על היום שבו גם הוא יגור בבית כזה. כשהוא מספר את החלום לאביו, זה משיב לו "יארת" (הלוואי). אבל הוא לא מעלה בדעתו לברוח מן המקום כשיגדל. "אני אוהב את הורי", הוא מסביר. "גם אם יבטיחו לי שבמקום אחר יהיה לי טוב יותר, תמיד ארצה להיות עם הורי. היכן שיהיו הורי גם אני רוצה להיות". כ-200 ילדים יש בערב א-נעים, ורק מעטים מהם ממשיכים את לימודיהם מעבר לחטיבת הביניים. בנובמבר הגשום חדרו מים לפחונים. בקצתם דלפו הגגות: גם יריעות הניילון שנפרשו על הגגות וחוזקו למקומן באבנים לא עזרו. בפחונים שבמקומות הנמוכים היו הצפות. המים הציפו גם את גן הילדים, השוכן אף הוא בפחון. הגננות זעקו לעזרה, ושכנים באו וחילצו את הילדים. בהפסקה בין הגשמים ערמו תושבים סוללה של שקי חול בכניסה לגן, בתקווה שאלה יחסמו את מי השיטפונות הבאים. 

גן הילדים "חיאה" (חיים) הוקם הקיץ על ידי אגודת ה-40. חמדה חסין המתגוררת בשכנות היא שנידבה את המקום. יש בו כיסאות ושולחנות פלסטיק, קישוטים, צבעי מים וגואש, והוא משרת 27 ילדים. שכר הגננות ושאר ההוצאות משולמים על ידי התושבים ואגודת ה-40. באחת הפינות בגן הילדים, מאחורי דלת סגורה עומדת אסלה. הילדים עוד לא החלו להשתמש בה כבית שימוש, משום שעוד לא הותקן מיכל מי שטיפה ועוד לא נחפר בור ספיגה. מראה האסלה הזכיר לי שבשום פחון מאלה שבהם ביקרתי כאן לא ראיתי בית שימוש. אחד התושבים הסביר, כי באין מים זורמים אין טעם להתקין ולהפעיל בתי שימוש. את צרכיהם עושים כל התושבים "בטבע", או "מתחת לאחד העצים". 
גם מותעב מוחמד פעור, בן 90 בערך, עושה את צרכיו בטבע. "עם המקל אני גורר את עצמי עד לאחד העצים ומתחתיו אני משתחרר. כשאני חולה סוחבים אותי שניים מהבנים שלי על גבם עד לאחד העצים". מותעב, שהתחמם בשמש, זוכר את הימים שבהם שלטו הטורקים בארץ. "אני נולדתי כאן וגם אבי", הוא מדגיש. אביו פִּרנס את משפחתו מעבודתו עם זוג גמלים, ששימשו אותו להובלת חיטה, פחמים, "כמו משאית בימינו". בשל גילו המופלג משמש מותעב מעין ארכיון, המשמר בזיכרונו את קורותיו ואת קורות ערב א-נעים. "לפני הרבה שנים היו לי 300 ראשי צאן. כשקמה המדינה, בזמן הקרבות, באו חיילים מהצבא הישראלי ושדדו לי אותם. גם מאחרים לקחו. לא היה לנו לפני מי להתלונן. שמחנו שנשארנו בחיים. שנים אחר כך היו לי עזים. יום אחד, אנשים תפסו את הרועים, העמיסו את העזים על משאית והלכו. בלית ברירה, הפכתי פועל בניין ועבדתי בתל אביב. ב-1964 הרסו השלטונות בתים מאבן וצריפים שעמדו בכניסה המערבית של הכפר. ברור שהתנגדנו להרס, ואז בוצעו מעצרים".

מותעב, שהיה בין העצורים, נדרש לבחור בין תשלום קנס של 25 לירות או מאסר של חמישה ימים. הוא בחר באפשרות השנייה ונכלא בבית המעצר של משטרת שפרעם. "כשם שהשלטונות מתעקשים לסלק אותנו מכאן ושנעבור לסחנין, לשעב או לוואדי סלאמה, גם אנחנו מתעקשים להישאר פה. נולדנו פה ונמות כאן", אומר מותעב. הוא מודע היטב לתנאי החיים הקשים שלו ושל משפחתו. "מה נעשה? הכל מאלוהים", הוא אומר. "שמחתי שהממשלה עשתה שלום עם מלך חוסיין, אני מקווה שיבוא יום והממשלה תעשה שלום גם אתי, גם עם ערב א-נעים". מותעב חי עם אשתו וילדיו. נולדו לו 18 ילדים, הוא מספר, מתוכם מתו שבעה. "שישה מתו כשהיו קטנים, בגלל הקור. הילדים שהיו נרטבים ממי הגשמים קפאו למוות בשנתם. אחת, נדה, טבעה בבאר ומתה בגיל 12. זה קרה לפני כעשרים שנה, בחורף, בעונת הגשמים. היא שיחקה ליד הבאר, כנראה החליקה ונפלה לתוכו".

הבאר שבה טבעה נדה פוצצה ב-1964, כשהרסו השלטונות את מבני האבן והצריפים. עד היום אפשר להבחין לידה בשרידי הבטון והברזלים של הבתים שנהרסו. הבאר, שמוקפת גדר רעועה, נותרה פתוחה ועדיין מתנקזים לתוכה מי גשמים. עד 1948 התפרנסו התושבים מעדרי כבשים ועזים שהחזיקו, ומחקלאות. באדמות שמסביב גידלו חיטה, שעורה, עדשים. היום עיקר פרנסת התושבים מעבודה כפועלים שכירים מחוץ לכפרם. מעטים ממשיכים לרעות עדרים קטנים של צאן ובקר. לטענת ועד הכפר, מאז הקמת המדינה אוסרים השלטונות על תושבי ערב א-נעים לעבד את האדמות שסביב יישובם ומונעים מהם לרעות את עדריהם מעבר לגדר שמתחו סביב היישוב. זה לא הפריע לצעירים מערב א-נעים להתנדב לשירות בצה"ל. פהים איבראהים השתחרר לא מזמן מהצבא אחרי שירות של שלוש שנים בחיל רגלים, כמפקד סיור בדרגת סמל. הוא מתלבט אם לחתום קבע. בינתיים הוא מובטל, ולאחרונה התחתן. 

"אני יודע שאני טמבל", הוא אומר, "התנדבתי לצבא ובתמורה קיבלתי אפס. המדינה אינה מתייחסת אלי כאל חייל משוחרר עם זכויות לחיים יותר טובים. אני מבקש מה שיש לכל האזרחים, בית של ממש, מים, כביש, ואת כל אלה אין לי". בצבא שירת פהים עם חיילים יהודים מתל אביב, מבאר שבע, מחיפה והסביבה. "כשסיפרתי להם על תנאי החיים בכפר, הם אמרו לי שאני פראייר שהתנדבתי לצבא". כמה מהם באו לבקר אצלו, והזדעזעו. "הם באו, ראו, אמרו שלום, ושכחו".

מוחמד פעור מכהן כיו"ר ועד הכפר. הוא בן 36 ואב לתשעה ילדים. הבת האחרונה נולדה יום לפני ביקורי ביישוב. "קראתי לה הנא, כלומר ברכה או הנאה. אנחנו מקווים שעמה תבוא הברכה עלינו", הוא אומר. פעור קובל בעיקר על כך שהרשויות אינן מתירות לבנות בתים של ממש ואינן מספקות להם שירותים מינימאליים. "במשך 45 שנים, מבחינת המדינה היישוב שלנו  בכלל. אנחנו חיים בפחונים, מחשש שמא אם נבנה בית או נעמיד צריף, השלטונות יהרסו אותם. השלטונות אף אינם מרשים לנו להציב קרוואנים זמניים, כמו אלה של העולים החדשים מרוסיה או מאתיופיה".

מדי בוקר עוזב פעור את הפחון שלו כדי לטפל בגינות הנוי של כרמיאל. בתום יום העבודה הוא חוזר לאשתו ולילדיו בפחון. "אני מרגיש מקופח. כמו מישהו שחפץ במשהו שלאחרים יש, אך הוא אינו בהישג ידו. שנים אנחנו דורשים מהשלטונות שיכירו ביישוב שלנו, שיאפשרו לנו לבנות בתים, שיספקו לנו, תמורת המסים שאנחנו משלמים, את אותם השירותים שמקבלים שאר אזרחי המדינה. איננו רוצים שום דבר נוסף, אך גם לא פחות. לנגד עינינו נבנו העיר כרמיאל, שאינה פוסקת מלהתפשט ולהתפתח, היישובים החדשים אשחר, יובלים, יעד ועוד. לא מזמן הם התיישבו באזור וכבר יש להם הכל. אנחנו, יישוב ותיק בן יותר ממאה שנים, אין לנו כלום. "מאז שעמדתי על דעתי וכל השנים אני שומע שאנחנו יישוב בלתי מוכר, שאנחנו חייבים לפנותו ולעבור למקום אחר, סחנין, שעב, לא חשוב איפה, ובלבד שלא נישאר פה. אין חולקים על כך שזו האדמה שלנו והיא רשומה בטאבו. אבל השלטונות אינם פוסקים מלשנן לנו שאין סיכוי שיכירו בנו".

פעור כועס על טענתם של פקידי משרד הפנים, שכל משפחה בדווית משתלטת על הר ואחר כך דורשת להקים יישוב. "בערב א-נעים מרוכזים 500 תושבים על גבעה אחת, בצפיפות, בבתים צמודים זה לזה". לא אחת שמע פעור מפקידים, שבניית יישוב בשטח שבו חיים תושבי ערב א-נעים תעלה הון תועפות, משום שזאת גבעה גבוהה וסלעית. "את היישוב צורית בנו על הר גבוה יותר, ועל אדמה סלעית יותר, לא התחשבו בהוצאות ונמצאו כל התקציבים הדרושים כדי לספק לתושבים מים, חשמל, כבישים וכל מה שצריך. לפרות בחווה שליד יובלים יש חשמל, אך לא לבני האדם של ערב א-נעים. הפרות בחווה הזאת מקבלות יותר מים מאתנו והמים מגיעים אליהן עד הפה שלהן. כשאני חושב על כל זה, יש לי הרגשה שאני אפילו לא אזרח מדרגה ב' או ג', אלא פחות מזה". 

ועד כפר ערב א-נעים הודיע לא אחת, כי היה מסתפק בהכרה ובמתן הרישיונות הדרושים לבניית הבתים והתשתית. התושבים יבנו את בתיהם בכוחות עצמם. פעור תולה תקוות גדולות בהודעתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שהממשלה החליטה לכלול את ערב א-נעים ברשימה של תשעה יישובים בלתי מוכרים שהיא מתעתדת להכיר בהם. "אנחנו מקווים, שבעקבות ההכרזה והמלים היפות, יבואו גם מעשים". כיו"ר ועד הכפר הציג פעור את הבעיות של ערב א-נעים לפני ועדת החקירה הפרלמנטארית לענייני הבדווים, בראשותו של ח"כ דוד מנע. חברי הוועדה שמעו על תנאי החיים הקשים בכפר מתוך כורסאותיהם הנוחות ובחדריהם המחוממים בבניין הכנסת בירושלים. "דוד מנע הבטיח שחברי הוועדה יבואו אלינו כדי להיווכח במו עיניהם כיצד אנחנו חיים. הוא הבטיח לבוא, אך לא אמר מתי. חיכינו 46 שנים, נחכה עוד קצת". 

ח"כ מנע השתכנע כנראה בצדקת התושבים. "מדובר באנשים היושבים על קרקע שלהם מעל למאה שנים והיא רשומה בטאבו, אך היא אינה כלולה בשום תוכנית מתאר", הוא אומר. "לפני הבחירות הבטיחו להם, ולא קיימו. ממשלת רבין רימתה אותם". מדבריו אפשר לחשוב שבעיית ערב א-נעים התעוררה רק לפני שנתיים וחצי, עם הקמת ממשלת רבין, ולא ב-1948 ומאז, תחת כל הממשלות. "אני לא יודע מה היה המצב תחת ממשלות הליכוד, זה גם לא מעניין אותי", מגיב מנע. "אני יודע שהיום אני באופוזיציה ותפקידי לתקוף את הממשלה הקיימת".

בני שילה, מתאם ועדת המנכ"לים לטיפול בבעיות האוכלוסייה הערבית, הציג בשבוע שעבר את תוכניותיה המיידיות של הממשלה בשאלת הכפרים הבלתי מוכרים: צוות היגוי מכין סקר נרחב ומדויק על "תפרוסת הבדווים בגליל" - בצפון נמנו 1,470 מבנים שנבנו בלי רשיון. חמישה יישובים (אלעריאן, עין חוד, דמידה, חוואלד וכמאנה) נמצאים בתהליך של תכנון לקראת הכרה. ארבעה יישובים אחרים (חמירה, ערב א-נעים, ראס א-נבע וחוסנייה) נמצאים בתהליך של לימוד.

"לגביהם", ציין שילה, שגם מבקריו מציינים לטובה את התמצאותו בבעיות ואת מעורבותו, "עוד לא ברור אלו פתרונות יוצעו: להשאירם במקום או לפנותם. ראש הממשלה לא רימה אף אחד; הממשלה פועלת על פי ההתחייבויות שנטלה על עצמה בקווי היסוד שלה ובהסכמים הקואליציוניים. אני מאמין, שבתוך כמה חודשים נוכל להציג לפני הממשלה תוכנית כוללת לגבי כל הכפרים הבלתי מוכרים". 

מנע אומר, כי יציע שהוועדה שבראשותו תקבל פתרון המבוסס על שלושה עקרונות: להכיר ביישובים מסוימים כיישובי קבע; מכפרים שבהם אי אפשר להכיר כיישובי קבע יש לפנות את התושבים למקומות אחרים, תוך הצעת קרקעות חלופיות; קביעת תוכנית מתאר כוללת. פעור שבע הבטחות. פקידים רבים ביקרו בערב א-נעים וראו באלו תנאים בלתי אנושיים חיים התושבים. "כולם שומעים, מבטיחים, שמים את ידיהם על לבם, אומרים 'אינשאללה יסתדרו העניינים', אך ברגע שהם נפרדים מאתנו שוכחים את הכל: אותנו, את הקשיים ואת הצרות שלנו, וגם את ההבטחות שלהם. עד היום לא ראינו שהם עשו משהו". 

בתעודות הזהות רשומים כמה מתושבי ערב א-נעים כתושבי סח'נין והם מצביעים בבחירות למועצה המקומית של סחנין. מבחינה מוניציפלית שייך היישוב למועצה האזורית משגב. לדברי פעור, כאשר הציג את תביעות הכפר שלו להכרה ולקבלת רשיונות בנייה לפני יו"ר המועצה האזורית משגב, אריק רז, היתה התשובה שתושבי ערב א-נעים לא יוכלו להישאר במקומם. "רז הציע לנו לעבור לסח'נין, לעראבה, לשעב, לוואדי סלאמה, העיקר שנסתלק מהמקום שלנו. רז דיבר כאילו הוא אדון של האזור". 

"אני יודע שהחיים של תושבי ערב א-נעים קשים, ואף קשים מאוד", אומר רז. "מצבם מזעזע והייתי אומר בלתי אפשרי. בעבר הצענו להם הצעות שונות, שהיה אפשר לממשן ושהתושבים הסכימו להן, אך פוליטיקאים שהתערבו גרמו לשינוי דעתם של התושבים. הצענו להם להתפנות ולסייע להם להשתכן במקומות לא מרוחקים, כמו סחנין. העובדה שאדמתם רשומה בטאבו לא מכשירה אותה לבנייה, כל עוד היא מוכרת כקרקע חקלאית. אם הממשלה והכנסת יחליטו לאפשר לתושבי ערב א-נעים להישאר במקומם ולבנות עליו את בתיהם - לא נתנגד. העובדה, שערבים גרים בשכנותנו בהחלט לא מפריעה לנו. היישוב הקהילתי שבו אני גר, יעד, מוקף יישובים ערביים - שעב, טמרה, כבול - ואנחנו חיים עמם ביחסי שכנות טובים". 

פעור מספר שאנשי כפרו מקיימים יחסי שכנות טובים עם היישובים היהודיים השכנים, אשחר, יובלים ואחרים. "בעלי רכב לוקחים אותנו טרמפ. משפחות עם ילדיהן מבקרים אצלנו וגם אנחנו מחזירים להם ביקורים. לפני כחודשיים ביקרו הילדים של גן הילדים של עלומים בערב א-נעים וראו כיצד אנחנו חיים. אנחנו מקווים שנהנו מהביקור. ההיכרות תמנע זרות בינינו". 

אשחר הוא כפר קהילתי בן שמונה שנים, שבו מתגוררות כ-60 משפחות, ועד סוף השנה יגיע מספרן ל-76. רוב התושבים צעירים, בעלי מקצועות חופשיים ועובדי מדינה. "היחסים בינינו לבין תושבי ערב א-נעים טובים מאוד", מאשר שי מלכה, חבר ועד הכפר. "לא מפריעה לנו העובדה שבסמוך ליישוב שלנו חיים תושבים ערבים. אני מודע לתנאי החיים הקשים של שכנינו, אך אינני בטוח אם כל תושבי אשחר ערים למצבם הבלתי נסבל. אנחנו בהחלט מעוניינים שיהיה להם טוב. עד היום, מלבד זה שאנחנו נותנים להם טרמפ, לא עשינו שום דבר לטובתם. אני לא יודע כיצד אנחנו יכולים לעזור להם. אם מישהו יציע לנו מה לעשות לטובתם, אני משער שנשקול זאת בחיוב".

מותעב הזקן מאמין, שאלוהים רוצה שיחיה ויסבול. הוא בטוח שאלוהים אינו אוהב אותו, "אחרת מצבי היה שונה", הוא מסביר. "כנראה שגם הממשלה אינה אוהבת אותי, אחרת היא לא היתה מעוללת לי את כל הצרות שלי". אף על פי כן, מודה מותעב, "בוודאי שבבחירות הצבעתי בשביל הממשלה. שמתי את הפתק שנתנו לי ביד. אתה חושב שאני יודע מה היה כתוב על הפתק? הרי אני לא יודע לקרוא. אחד האנשים של המערך הוא שנתן לי את הפתק. תמיד לפני הבחירות הם מבטיחים לנו הכל, ואחרי הבחירות, במקום להיטיב עמנו הם מציקים לנו עוד יותר. גם בעוד שנתיים, בבחירות הבאות, אני שוב אתן להם לצחוק עלי, שוב אאמין להם ואצביע עבורם. כך עושים רוב תושבי ערב א-נעים".

פעור מאשר את דברי מותעב. "לא מתוך טיפשות אנחנו מאמינים להבטחות של שתי המפלגות הגדולות, העבודה והליכוד, אלא מתוך שכוונותינו טובות. כשאר האנשים גם אני מצביע לאחת משתי מפלגות השלטון האלו. כל השנה אני חש חנוק, וכשבאים חברי הכנסת שלהם עם מכוניותיהם המהודרות, מתעוררת אצלי התקווה שאולי נזכה למעט אוויר, ואז אני מאמין להם. בידיהם הכוח והשלטון, על מי אנחנו יכולים לסמוך?"

------------

* לאחרונה, פרסמו ג'קי חורי ואור קשתי ב"הארץ" שתי כתבות על מצבם של הבדואים בגליל. ראו:

ג'קי חורי, בין כרמיאל למשגב, הבדואים נפלו בין הפחונים -   http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1907228 15.1.2013

אור קשתי, בסוף הבדואים עוד ירצו לשחות לנו בבריכה -  15.2.2013 http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1930269

עיון בשתי הכתבות וכן בכתבה שפרסמתי לפני 19 שנים מצביע בירור שעםחלוף השנים לא הוטב מצבפ של הבדואים בגליל. בנגב נזכיר אף החמיר במיוחד מצבם של הבדואים בשל מדיניות הריסת הבתים המאסיבית בידי השלטונות.

------------

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"הארץ".