מאת יוסף אלגזי

"אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י, ב-1    במאי, או בכל מקום אחר, בנצרת, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי."

                          שבתאי טבת, "הארץ", 7.5.1958

זהו לקח נצרת. חֻוקוֹת עם-ועם גם עלינו חָלות

     ומִעוּט מדֻוכָּא וצודק – זאת נאמר ונדקדק במִּלֵנוּ –

     הוא מִעוּט ההופך את הרוב לצִבּוּר של קסדות-ואלות, -

     לוּ נסיר בּעוֹד-עֵת את סִמַן הַהֶיכֵּר הלָזה מעלינו!

                     נתן אלתרמן, מהומות נצרת, "דבר", 9.5.1958

        שנת 1958 הייתה עשירת מאורעות, בישראל ובעולם. חלקם היוו גורם מכריע בעיצוב דרכי הפוליטית. באותה השנה מלאו לי עשרים, ובסתיו באותה שנה איבדתי אדם יקר, את אבי. באותה שנה הייתי חייל-חובש בשירות סדיר. חמש שנים לפני כן הגרתי לישראל ממצרים, ושנתיים וחצי לפני-כן הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית. (למען הגילוי הנאות, בהווה אינני חבר במפלגה כלשהי.)

ברשימה זו אני מבקש לתאר בקצרה, על בסיס מקצת קטעי עיתונות וזיכרונות אישיים, את אחד משני המאורעות המסעירים, שהתחוללו באותה שנה בישראל: הפגנות ה-1 במאי.

ראשיתם של האירועים, שהתחוללו בהפגנות ה-1 במאי, התרחשו  חודשים אחדים לפני כן, והשפעתם ניכרה שנים רבות לאחר מכן.

במהלך חודש ינואר 1958, אישים אחדים, שקיימו קשרים מגוונים עם חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, אף שלא הזדהו עם דרכה, הפוליטית והאידיאולוגית, דיווחו, מודאגים, לבני שיחם הקומוניסטים את המידע הבא: בכירים בשירותי הביטחון (ש.ב.) הזהירו את האישים, כי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית מתחוללים תהליכים המסכנים את קיומה של מדינת ישראל, ושמאחוריהם עומדים חברים ערבים מסוימים. אותם אישים מסרו גם, שהם נתבקשו להזהיר כמה מהחברים היהודים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.

בתגובה, פירסמה הלשכה הפוליטית הודעה, בה הזהירה "מפני המזימות של הש.ב. לביים פרובוקציות על מנת להכשיר את הקרקע לרדיפות נגד המפלגה, ולנסות להרתיעה מפני הגברת מאבקה הפוליטי לשינוי המדיניות הישראלית ולהגנת הזכויות האזרחיות והלאומיות של האוכלוסייה הערבית בישראל" (ההודעה צוטטה ב"קול העם", 10.2.1958).

בסוף השבוע הראשון של חודש פברואר, נפגש ראש הש.ב., איסר הראל (שכונה "איסר בעל האוזניות" בעקבות חשיפתן של כמה שערוריות האזנות סתר שביצע הש.ב.), עם עורכי העיתונים היומיים, פרט  לעורך "קול העם", יומון המפלגה הקומוניסטית בעברית. הפגישה התקיימה ביום חמישי של השבוע. למחרת, העיתונים "דבר", "הבּוקר", "על המשמר", "למרחב", "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ג'רוזלם פּוֹסט" פרסמו מאמרים, בהם מוחזרו אותן האשמות, שעורכיהם שמעו מפי ראש הש.ב. נגד המפלגה הקומוניסטית.

אני זוכר במיוחד האשמה אחת, עליה חזרו כל העיתונים, והיא, שחברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ובראשם ח"כ אמיל חביבי וסליבה ח'מיס מנצרת, דוחקים במפלגתם לפתוח בישראל ב"התמרדות נוסח אלז'יר". עוד נטען, שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית  מתנהל ויכוח חריף,  המפלג בין החברים הערבים והחברים היהודים, "על חיסול מדינת ישראל".

אם לשפוט לפי הפרסומים בעיתונים של מק"י – "קול העם", "אלאִתִחאד" בערבית, ובעיתונים בשפות נוספות, יידיש, רומנית, בולגרית, הונגרית, צרפתית – הנהגת המפלגה ניצבה בפני אתגר ציבורי והסברתי קשה. היא  לא נרתעה ממנו. הנושא נדון בהרחבה בכל המסגרות הארגוניות של המפלגה ואוהדיה. בדיון שהתקיים בתא החיילים של המפלגה באזור תל-אביב, ובו נוכחתי, כל החברים התייצבו מאחורי המפלגה.

בידי מק"י עלה, במידה מסוימת,  להדוף בציבור את ההאשמות שהוטחו נגדה. בהמשך, כמה מהעיתונים מצאו דרך נסיגה אקרובטית ממסע ההאשמות נגד מק"י. "מעריב" (18.2.1958), למשל, פרסם  ידיעה בה נאמר, כי "ההנהגה היהודית של מק"י התגברה על הנטיות הבדלניות והקיצוניות של קומוניסטים ערבים מסוימים", וכי "באספות סניפי המפלגה בערים ובכפרים ערביים, היה רוב החברים נגד הקיצונים, נגד אקטיביזם ובעד מאבק ציבורי פוליטי נגד מדיניות השלטונות".

ב-1958 מלאו עשר שנים להקמתה של מדינת ישראל. עם התקרב מועד ציון אירועי שנת העשור, השלטון ודובריו הסיתו את הציבור היהודי נגד מק"י, הפעם בשל כשלון לחציהם לכפות על האזרחים הערבים השתתפות  בחגיגות העשור. הם הסיתו את הציבור היהודי,  אך הם הסתירו מפניו, מדוע סירבו האזרחים הערבים להשתתף בחגיגות.

באמצע חודש מארס, ועד מחוז נצרת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית פירסם כרוז המלמד על עמדתם של הקומוניסטים  בנושא חגיגות העשור. בכרוז נאמר, בין השאר:

"בשנת העשור להקמת מדינת ישראל ולהגשמת ההגדרה העצמית לעם היהודי, יגבר ויאדיר מאבקם של כל הפטריוטים האמיתיים, יהודים וערבים, למען להכיר בזכות ההגדרה העצמית לעם הערבי בפלסטין ולביטול מדיניות הדיכוי הלאומי. כל איש נבון בארצנו יודה כי אין זה טבעי לשתף את ההמונים הערביים משוללי הזכויות האלמנטאריות, היומיומיות והלאומיות, בחגיגות אלו. הדמוקרטים היהודים, ואף מפלגות המשתתפות בשלטון, הבינו כי שמחת ההמונים הערביים לא יכולה להיות מלאכותית ועל-פי צווים אדמיניסטרטיביים. הם תובעים מהממשלה, לרגל חג העשור, לבטל את הממשל הצבאי השנוא, כדי שירגישו  ההמונים הערביים בשמחה. (...) עמנו הנאבק למען זכויות הלאומיות והיומיומיות, והכמה לשלום צודק, מכבד את זכות ההגדרה העצמית לעם ישראל שהושגה בשנת 1948. עמנו נאבק יחד עם כל הפטריוטים היהודיים האמיתיים, להצלת ישראל ממדיניות שליטיה ההרפתקניים, המאיימת בסכנות חמורות  לעתידה של ישראל במזרח התיכון המשתחרר.  (...) מאבקנו נגד הדיכוי הלאומי ולמען הזכויות הלאומיות הצודקות של עמנו – הינו מאבק להגנת זכויותיה הצודקות של ישראל עצמה. (...) העיתונות מסרה, כי בכוונת הממשלה להרחיב את האזורים הסגורים בגליל ולהגשים במהירות את תוכניתה הגזענית הנקראת 'ייהוד נצרת והגליל'. תכניתה של ממשלה זאת לרגל העשור אינה הפסקת גזל האדמות וגירוש הפלחים – אלא הסוואת מדיניות זאת, המשכתה והגברתה, וסילוף רצון ההמונים הערביים על-ידי שיתופם ב'שמחה' מלאכותית וכפויה".

למרות הכישלון החלקי של מסע ההאשמות נגדה, המפלגה הקומוניסטית יצאה מההנחה, שבמציאות התבררה כנכונה, ששרותי הביטחון  לא ירפו ממנה בגלל התנגדותה הכוללת למדיניותה של ממשלת דוד בן גוריון;  בגלל ההתנגדות שגילו רוב  האזרחים הערבים לניסיונות לכפות עליהם להשתתף בחגיגות העשור להקמת מדינת ישראל, תוך התעלמות מהנכבה  של 48';  ובשל העובדה, שיותר ויותר גורמים בישראל תבעו לבטל לאלתר  את הממשל הצבאי, שהיה מוטל על האוכלוסייה הערבית מאז הקמת המדינה.

בסוף פברואר, למשל, הממשל הצבאי אסר לקיים אסיפה פומבית של מק"י בנצרת. בחודש מארס, מנעה המשטרה  מח"כ תופיק טובי לבקר באום אל פחם ובישובים נוספים באזור המשולש.         

ב-29 באפריל 1958 ניתן אות הפתיחה להתקפה שהגיעה לשיאה ב-1 במאי. בבוקרו של אותו יום התייצבו שוטרים במועדון המפלגה הקומוניסטית בנצרת ובידם פקודת חיפוש. השוטרים עצרו במועדון את סליבה ח'מיס ואת ח"כ אמיל חביבי, תוך הפרה גסה של חסינותו הפרלמנטרית. מייד לאחר שהידיעה על מעצרם של השניים פשטה בעיר, יצאו המוני תושבים בהפגנות בתביעה לשחרורם המיידי. המפגינים פוזרו בכוח על-ידי המשטרה.

החיפוש הפרובוקטיווי במועדון מק"י בנצרת ומעצרם של שניים ממנהיגיה הבולטים לא גרמו לביטול הפגנת ה-1 במאי שתוכננה  בנצרת ואף לא אחת מהעצרות, שהמפלגה תכננה לקיים במקומות נוספים. להיפך, מספר המשתתפים בהן היה גדול מהמצופה. ונשבה בהן רוח לחימה חזקה.       

ב-1 במאי עצמו, תקפו כוחות גדולים של משטרה וצבא את ההפגנות שערכה מק"י בנצרת ובאום אל פחם. התיאורים והתמונות בתקשורת, ובעיקר התמונות שפורסמו בשבועון "העולם הזה" על ההפגנה בנצרת, העידו כאלף עדים על מימדי האלימות, שהפעילו המשטרה והצבא נגד המפגינים ונגד חברי הכנסת  שמואל מיקוניס ואמיל חביבי. באום אל פחם תקפו  השוטרים את ח"כ תופיק טובי.

במהלך פיזורן האלים של ההפגנות, עצרו כוחות הביטחון עשרות אנשים, וביניהם - נשים.  מפגינים רבים נפצעו, חלקם נזקקו לטיפול רפואי. המשטרה ביצעה מעצרים גם ביישובים ערבים נוספים בגליל, בהם נערכו עצרות ה-1 במאי מטעם מק"י: בשפרעם, בסח'נין, בבענה, בעראבה ובכפר יאסיף.  המעצרים נמשכו ימים רבים אחרי ה-1 במאי. המורה נִמְר מוּרְקוּס מכפר יאסיף נעצר כשלושה שבועות לאחר ה-1 במאי בעת ששהה בבית הספר בכפר דיר אל אסד.

נעצרו גם נשים. עם הנשים העצורות נמנו  אוֹדֶט נִמְר, אמיליה סבאע', ותיקה אלקאסם וסמירה ח'ורי. כששאלתי לאחרונה את סמירה ח'ורי על נסיבות מעצרה היא סיפרה: "בעקבות המעצרים ההמוניים של חברי המפלגה ואוהדיה, הבנו שמטרתם לגרום לשיתוק פעילותה של המפלגה. ולכן, אנו, החברות, החלטנו למלא רבים מהתפקידים של החברים העצורים: פתיחת מועדוני המפלגה, בכלל זה המועדון שליד המעין במרכז העיר נצרת, הפצת עיתון "אלאתחאד" וחלוקת הכרוזים של המפלגה. אמיל חביבי, סליבה ח'מיס, פואד ח'ורי (בן זוגה של סמירה ח'ורי שאיננו בין החיים – י"א) וחברים נוספים, שהתחבאו במקומות מסתור שונים מפני המשטרה שביקשה לעצור אותם, היו מנסחים את הכרוזים, ואנחנו, החברות, היינו מביאים אותם לדפוס ודואגות להפצתם. פעילותנו שיגעה את השלטונות, ולכן הם עצרו חברות רבות, לעתים יותר מפעם אחת. וכך, למרות הרדיפות, המפלגה היתה נוכחת ברחוב בקרב הציבור והמשיכה בפעילותה, ואפילו יותר מאשר בימים רגילים. כאלה שלא היו חברי מפלגה ומעולם לא מילאו כל תפקיד במפלגה - פנו אלינו וביקשו לחלק במקומנו את העיתון "אלאתחאד" ואת כרוזי המפלגה".   

באירועי ה-1 במאי, עצרה המשטרה מאות אנשים. עורכי הדין חנא נקארה, מנחם וקסמן, פישל הרצברג ומשה רודיטי שייצגו אותם, מסרו כי הם טיפלו בכ-400 עצורים שנזקקו להגנה משפטית.  בניסיון להפחיד את סנגוריהם של העצורים, המשטרה ערכה חיפוש פרובוקטיבי במשרדו של עו"ד נקארה בחיפה.

בין העצורים היו שנעצרו לפי צווים מנהליים, ממורשת  חוקי החירום משנת 1945, שמדינת ישראל  ירשה מהמנדט הבריטי. העצורים הועמדו למשפט, חלקם בפני בתי משפט אזרחיים, ואחרים בפני בתי דין צבאיים. עם  הנידונים, נימנה גם ילד בן 12. על רבים מהעצורים נגזרו עונשי מאסר ארוכים. על אחמד סעיד אבו רוביעה, קשיש בן 75 מנצרת, הוטל עונש מאסר של 12 חודשים, מתוכם - 4 חודשים על תנאי. עצורים אחרים הוגלו אל מחוץ לישובי מגוריהם לתקופות של שלושה חודשים, חצי שנה ויותר.      

נשוב ליום ה-1 במאי.  המידע על האלימות, שהפעילה המשטרה נגד המשתתפים בהפגנות בנצרת ובאום אל פחם, הגיע לידיעתנו, חברי המפלגה הקומוניסטית ואוהדיה בישובים היהודים. המידע  עורר בנו זעם רב ודרבן אותנו להשתתף  בהפגנת ה-1 במאי שערכה הסתדרות העובדים הכללית בתל אביב, ושבה צעד, כמו בשנים עברו, גוש גדול ומאורגן היטב של חברי מק"י וברית הנוער הקומוניסטי. מניסיון העבר ידענו, שהידיעות ששודרו ברדיו על התפרעותם, כביכול, של הקומוניסטים בנצרת בהפגנות ה-1 במאי הן שקריות, וכי מי שהתפרעו הם דווקא השוטרים.

מאחר שפקודות הקבע של הצבא אסרו על חיילים להשתתף בהפגנה, מצאנו, חיילים, חברי מפלגה ובנק"י, דרך לעקוף את האיסור הזה. כשחלקנו במדים, עמדנו על המדרכות בצידי רחוב אלנבי, בו צעדה ההפגנה, ומחאנו כפיים בהתלהבות רבה כשחלף על פנינו גוש הקומוניסטים. ההעזה שלנו בלטה בהחלט בשטח, והיא העלתה את חמתם של הבריונים של מפא"י, שאף הם עמדו על המדרכה, ואשר תפקידם היה לקרוא קריאות בוז לעבר הקומוניסטים, לקרוע את הכרזות שהם נשאו בידיהם,  ואף לתקוף אותם פיזית.

כשעמדנו בפינת קולנוע "אלנבי", שכבר איננו, התנפלה עלינו קבוצת  בריונים  ממש בשצף קצף. אך ברגע שהשתחררנו מידיהם, רצנו לפינה אחרת ברחוב אלנבי, ושוב עודדנו את גוש הצועדים שלנו. כאשר הגיעה ההפגנה לסיומה בכיכר המושבות, ציפתה לי שם הפתעה: מרחוק הבחנתי בין הצופים בהפגנה באבי.   

כאן המקום להדגיש, כי במאי 1958,  האוכלוסייה הערבית והמפלגה הקומוניסטית לא נותרו לבדן במערכה מול  השלטון הכֹּל-יכול. אזכיר שניים,  שביטאו בפומבי, בקול ברור ובאופן שלא השתמע לשתי פנים, את סלידתם ואת מחאתם נוכח פעולות השלטון: העיתונאי שבתאי טבת, שלימים היה הביוגרף של דוד בן גוריון, ומי שהוגדר כמשורר הלאומי של ישראל, נתן אלתרמן. צר לי שאינני יכול לצטט את מלוא המאמר של טבת ב"הארץ" (7.5.1958) ואת כל הטור השביעי של אלתרמן ב"דבר" (9.5.1958), ואאלץ להסתפק בקטעים נבחרים.

"אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י, ב-1 במאי, או בכל מקום אחר, בנצרת, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי. בעיקר הייתי עושה כך, אילו הייתי ערבי שאדיר רצונו להיות אזרח ישראלי שווי-זכויות", כתב טבת, והוסיף: "כך הייתי עושה, אפילו ידעתי ידוע היטב את כל כוונותיה הזרות של מק"י. שכן בארצנו היא הכלי היחיד, היציב וחסר הפניות, שניתן להסתייע בו לניתוץ הממשל הצבאי ולהחלפתו במשטר דמוקרטי לאזרחים ישראליים שווי-זכויות, בני כל העדות וכל הדתות. ברם, אין פלא שהייתי כך כערבי. (...), תהיה מק"י בכללה כלי של רשע, בעניין המיעוט הערבי היא כלי של צדק. יהיו המפלגות הציוניות בכללן כלי של צדק חברתי לאומי, כלפי המיעוט הערבי הן כלי-רשע ועוול".

כותרת הטור השביעי של נתן אלתרמן היתה - "מהומות נצרת". בין השאר, כתב אלתרמן באותו טור:

          (...) אותו ערבי אלמוני שקִלל ורגם בחמת-חֵרוּק שן

          הִכָּה והֻכֳּה ונגרר למכונית-השִּטוּר הנסקלת

          הוא בעצם, על צד האמת, היחיד שאיננו אשם

          באותה מערבֹּלת חֵמוֹת –  אף כי הוא יושב בכלא.

          (...)

          כן ידענו היטב: יש בלב ערביי ישראל

          גחלים שלא שום "שאר-רוח" יפיג את חֻמֳן  שמטבע.

          יש מִכוַת זכרונה של  תבוסה, יש מִכוַת של שלטון זר ומִכוַת עיר ותל

          שהיו לזוּלת לנחלה. לא השכִיחו את זאת שום פִּתוּח ושפע.

          (...)

          זהו לקח נצרת. חֻקוֹת עם-ועם גם עלינו חָלות

          ומִעוּט מדֻכָּא וצודק – זאת נאמר ונדקדק במִּלֵנוּ –

          הוא מִעוּט ההופך את הרֹב לצִבּוּר של קסדות-ואלות, -

          לוּ נסיר בּעוֹד-עֵת את סִמַן הַהֶכֵּר הלָזֶה מעלינו!

                                                *

במאי 1958 ייחל נתן אלתרמן בטורו השביעי ליום בו תסיר מדינת ישראל' בעוד מועד' את "סימן ההיכר הלָזֶה", שהוטבע בה זה "שנים עשרת". מאז עברו עוד חמש פעמים "שנים עשרת", ועדיין לא הוסר "סימן ההיכר הלָזֶה".

בת-ים, 15 באפריל 2008