ליד העריסה של "אנתפאדת האבנים"
מאת יוסף אלגזי
דברים ביום עיון באוניברסיטה הפתוחה בנושא:
התועלת שבאלימות? עשרים שנה לפריצת האנתפאדה
(26 בנובמבר 2007)
נשאלתי לפשר הכותרת שנתתי לתרומה שלי לדיון הערב בנושא עשרים שנה לאנתפאדה הראשונה: "ליד העריסה של אנתפאדת האבנים".
התשובה פשוטה: שבועות לפני פרוץ האנתפאדה, קבוצה של ארגונים ואישי ציבור פלסטינים מעזה שפעלו נגד הדיכוי הגובר תחת הכיבוש באותם ימי סוף שנת 1987, בעצה אחת ובתיאום עם הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל, קיימנו יחד מסיבת עיתונאים ב"בית אגרון" בירושלים ב-9 בדצמבר 1987, ביום בו נהוג מדי שנה לציין את יום זכויות האדם הבינלאומי. באותה שנה מלאו 50 שנה להקמת הליגה לזכויות האדם והאזרח שהיתה מעורבת עד להתפרקותה בשנת 1990 ברבים מהמאבקים להגנת זכויות האדם. באותה תקופה שימשתי מזכיר הליגה.
היומון "חדשות" (10.12.1987), שדיווח למחרת על מסיבת העיתונאים כתב, "המסיבה, שנקבעה לפני מספר ימים, קוימה בצילן של התקריות האחרונות שאירעו באזור, וכל העת הגיעו דיווחים ועדכונים מהנעשה בעזה".
הידיעות שזרמו במהלך מסיבת העיתונאים בירושלים מעזה הציגו תמונה של תחילת התקוממות כללית שכללה שביתת מסחר ולימודים כללית, הפגנות המוניות נגדן הפעיל צה"ל נשק חם, ואכן נהרגו מפגינים ונפצעו רבים אחרים. ואם באלימות עוסק יום העיון היום, אציין, במהותו הכיבוש הוא אלימות אותה החזק מפעיל כלפי החלש. דיכוי ההתנגדות לכיבוש הוא אסקלציה באלימות של הכיבוש.
הטריגר המיידי לפרץ הזעם והמחאה בעזה ב-9 בדצמבר 1987 היו הידיעות על מותם של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'באליה שרכבם נפגע על-ידי נהג סמיטריילר ישראלי. השמועה קבעה שזו היתה פעולת נקם על רצח אזרח ישראלי בעזה. מהר מאוד התברר, שתנועת המחאה שפרצה בעזה ב-9 בדצמבר 1987 לא היתה פעולת מחאה חד-פעמית, אלא התקוממות עממית נגד הכיבוש. וגם מהר מאוד היא התפשטה לגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית.
הדיווחים הבלתי פוסקים מהשטח לאולם מסיבת העיתונאים בבית אגרון בירושלים המחישו ואף נתנו תוקף נוסף לתלונות שהשמיעו הדוברים מעזה ובראשם נשיא הסהר האדום, הד"ר חיידר עבד אלשאפי, שמת לפני כחודשיים. הנציגים מעזה, שייצגו קשת רחבה של ארגונים ואישים, מחו בין השאר על מדיניות הענישה הקולקטיווית של הריסת בתים, גירושים, מעצרים מנהליים; על פיזור אלים של הפגנות כולל יריות בנשק חם במפגינים; על איסור פעילותם של איגודים מקצועיים וארגונים נשים ומעצר פעיליהם; על הפקעת קרקעות של פלסטינים והקמת התנחלויות עליהן; על התנהגות ברוטאלית של מתנחלים יהודים בתושבים הפלסטיניים.
עבדאללה אבו עטאללה, שהיה עצור ארבע פעמים בכלא "אנסאר 2" תיאר את סבלותיהם של העצורים. התלמידה מרבאת אלסיגלי בת ה-14 תיארה את נסיבות פציעתה ברגלה במהלך פיזור הפגנת תלמידים באש חיה בחצר בית ספרה.
לימים, גורם בהנהגת החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין טען, שהאנתפאדה תוכננה על ידי קואליציה של ארגונים ואישים פלסטינים בשטחים בתיאום עם הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל, ושהאות לפרוץ האנתפאדה ניתן במסיבת העיתונאים המשותפת שנערכה בבית אגרון בירושלים. הקרדיט שניתן לליגה לזכויות האדם והאזרח אולי מחמיא, אך יכול אני להעיד שהקרדיט הזה אינו משקף את המציאות.
מאז הנכבה של 1948, ההתקוממות הפלסטינית שפרצה ב-9 בדצמבר 1987 נגד הכיבוש הישראלי הינה האירוע החשוב ביותר בחייו של העם הפלסטיני ובמאזן מערכת יחסיו עם מדינת ישראל. ההתקוממות התלקחה תחילה בעזה ומשם התפשטה לגדה המערבית ולירושלים המזרחית. שעה שהפלסטינים כינו אותה "אנתפאדת אלסיאדה", כלומר "אנתפאדת הריבונות", אמצעי התקשורת בעולם בחרו לקרוא לה בסמל שלה, ועד היום הם מכנים אותה "אנתפאדת האבנים". בספרי ההיסטוריה היא תירשם תחת השם הזה.
האנתפאדה הראשונה פרצה על הרקע הפוליטי הבא:
בישראל משלה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של יצחק שמיר. מצד אחד היא גילתה פעלתנות רבה בשטחים, הגבירה את הדיכוי, הוסיפה התנחלויות ויצרה עובדות מוגמרות. ומנגד, היא כפתה קיפאון מדיני מוחלט.
בגיבוי צה"ל, המתנחלים המאורגנים כמיליציות חמושות המשיכו להטיל את חתיתם על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. הם התרברבו בהשמיעם את האמירה הפרובוקטיווית "פלסטין מפיש" כלומר "אין יותר פלסטין".
ואולם בשטחים, חרף התבוסה הצבאית הערבית ביוני 67', שהביאה עימה לסיבוב נוסף של גירוש, פליטות והרס כפרים, וחרף הכיבוש הצבאי - הפלסטינים הצליחו להתארגן ולהיאבק נגד הכיבוש הישראלי. אחרי כל מהלומה, הם הצליחו להתאושש ולחדש את מאבקם. האשליה שביטא אותה אחרי מלחמת יוני 67' שר הביטחון דאז,משה דיין, שבסופו של הדבר ישלימו הפלסטינים עם הכיבוש הישראלי - הופרכה. יעידו על כך, בין השאר, התארגנותה בשטחים של הוועדה להכוונה לאומית, ופעילותה של החזית לשחרור פלסטין. בבחירות המקומיות ב-1976, נצחונו של הזרם הפטריוטי הפלסטיני שנאבק בכיבוש על פני הזרם הפלסטיני השמרני שהיה מחובר לבית המלוכה ההאשמי והתפשר לעתים עם שלטונות הכיבוש הישראלי - היווה עוד הוכחה לכך. המעצרים המנהליים של חלק מהמנהיגים הפלסטיניים, גירושם של אחרים אל מחוץ למולדתם, ההתנקשות בחייהם של כמה מתוכם על-ידי מחתרת הטרוריסטית היהודית ב-1980 - כל אלה לא שיתקו את מאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש. מאז, נזכיר, גם פרצה האנתפאדה השנייה.
ערב פרוץ האנתפאדה הראשונה התחושה הכללית של הפלסטינים בשטחים היתה שפעם נוספת הם נותרו לבדם במערכה, ושלהצהרות ההזדהות מבירות המדינות הערביות הן נעדרות כל כיסוי. תחושתם היתה של נטישה כמעט מוחלטת.
הפלסטינים בשטחים הביעו בגלוי את אכזבתם מההסכם עליו חתמו יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, והמלך חוסיין, בעמאן בפברואר 1985. הסכם עמאן החזיר את השפעת הממלכה ההאשמית בקביעת עתידו של העם הפלסטיני. בשטחים עקבו בזעם ובכאב אחר מלחמת המחנות בין הסיעות היריבות הפלסטיניות בלבנון בעידודה של ממשלת סוריה. מלחמת המחנות נמשכה 28 חודשים ובסיומה ב-11 בספטמבר 1987 נמנו למעלה מ-3,000 הרוגים.
פרשנים ומשקיפים טועים בהערכתם, כי המניע לאנתפאדה היה רק הייאוש בו היה שרוי העם הפלסטיני תחת הכיבוש. בפועל, האנתפאדה היתה גם קריאת תיגר של העם הנכבש שביקש לפרוץ את טבעות החנק שצרו עליו מכיוונים שונים. היוזמה לאנתפאדה באה מתוך השטחים הכבושים ולא מחוץ להן, גם לא ממטה אש"ף בתוניס אני מדגיש, כפי שגורמים שונים, הן בשלטון בישראל והן בממסד הפלסטיני, ניסו לא אחת לטעון. העובדה שהתקוממות היתה מתוצרת בית השפיעה על היקפה וקבעה גם את אופייה העממי.
האנתפאדה הקיפה את המספר הגדול ביותר של אנשים וישובים, ערים, כפרים ובעיקר מחנות פליטים. נטלו בה חלק פעיל כל רבדי האוכלוסייה: נשים וגברים; צעירים ומבוגרים; פועלים, פלאחים, סוחרים, סטודנטים ותלמידי תיכון. בהתקוממות הופעל מגוון רחב של פעולות מחאה: הפגנות, שביתות, לרבות שביתה כללית, אי יציאת פועלים לעבודה, שביתות לימודים ושביתות מסחר, התפטרות השוטרים המקומיים, חסימת כבישים, יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, הנפת דגלי פלסטין.
בנסיונותיו לדכא את האנתפאדה, הכיבוש הפעיל שלל צורות דיכוי, ירי כדורי גומי ונשק חי, שבירת עצמות כמצוותו של שר הביטחון דאז, יצחק רבין, גז מדמיע, מעצרים המוניים, הקמת מחנות מעצר נוספים, הגליות וגירושים, הטלת קנסות כספיים גבוהים, הריסת בתים, הטלת תקופות עוצר ממושכנות, סגירת בתי ספר, הפרעה לפעולות הסיוע של הסהר האדום ואונר"א.
הבסיס הפוליטי וחברתי של האנתפאדה היה רחב. ברחבי הגדה והרצועה פעלו עשרות ועדים מקומיים שהנהיגו את פעולות המחאה והפעילו מגוון רחב של פעולות לעזרה הדדית. משפחות תחת עוצר ממושך לא נותרו ללא מזון. חולים ופצועים שלא יכלו להגיע לבתי חולים ולמרפאות טופלו בבתיהם.
למרות שלל אמצעי הדיכוי בהם נקט הכיבוש כדי לדכא את האנתפאדה, ואף שגבתה במהלך שלוש שנותיה מחיר דמים גבוה, למעלה מ-1,600 הרוגים בצד הפלסטיני (לעומת כ-80 הרוגים בצד הישראלי), היא לא נשברה. היא זעזעה את הביטחון העצמי של שלטון הכיבוש הישראלי וגם הרעידה את הסיפים של מרכזי השלטון במדינות הערביות. יותר מכל אירוע אחר, האנתפאדה הניחה את עניינו של העם הפלסטיני על סדר היום הישראלי, הערבי והבינלאומי.
האנתפאדה הפלסטינית פעלה כמכת הלם בישראל. ביטחונם העצמי של רבים בממסד הישראלי התערער ביכולתם לשבור את העם הפלסטיני ולהכניעו. בדעת הקהל הישראלית נשמעו קולות כגון זה של יעקב שרת שהצהיר כי ההתקוממות בשטחים תימשך. "את חוויית המרי לא ייקחו מערביי השטחים חזרה. המרי הזה ילך ויגבר" – הוא הזהיר. הוא הגדיר את מה שקורה בשטחים "עוול שהופך אותנו למדינה פשיסטית-קולוניאליסטית ועושקת עם אחר". שימו לב לחריפות הסגנון. ולכן לא מפתיע שיעקב שרת סיכם לעצמו, "אם הייתי צעיר, לא הייתי מתגייס, הייתי הולך לכלא 6. לא הייתי משרת יום אחד בשטחים".
האנתפאדה גרמה להתרחבות מעגל העיתונאים הישראליים שהתעניינו במתחולל באזור הדמדומים של השטחים הכבושים והפסיקו לשמש כשופרות של דובר צה"ל וזרועות הביטחון למיניהם. חרף הגבלות הצנזורה של השלטון והצנזורה העצמית, האנתפאדה חדרה לכל בית בישראל.
בשנתה השלישית, האנתפאדה הראשונה הלכה ונחלשה. הפלסטינים בשטחים שילמו במהלכה קורבן ומחיר דמים יקר. לדעיכה היו גם סיבות פלסטיניות סובייקטיביות שמקורן בהתגברות המעורבות החיצונית הפלסטינית והערבית שלא תמיד קידמה אותה, ההיפך הוא הנכון; וכן התנהלותם הפלגנית של גורמים שונים במחנה הפלסטיני שניסו להשתלט עליה ולתעל אותה לטובת האינטרסים הצרים שלהם. תפקיד הרסני במיוחד מילא הזרם הדתי-פוליטי בדמותם של חמאס והג'האד האסלאמי יורשיהם האידיאולוגיים והפוליטיים של ארגון האחים המוסלמים. הצהרת התמיכה של יאסר ערפאת בנשיא עיראק, סדאם חוסיין, לאחר פלישת גייסותיו לכוויית, ובעקבותיה הסנקציות שהוטלו על הריכוזים הפלסטיניים במדינות ערביות כמו תימן, הממלכה הסעודית, כוויית, ירדן, עיראק – גם הם החלישו את ההתקוממות הפלסטינית.
ואף על פי כן, האנתפאדה הראשונה שינתה את נתוני המשוואה הפלסטינית-ישראלית. ועידת מדריד בסוף 1991 על המזרח התיכון בהשתתפותם של הפלסטינים בשטחים, השיחות בניו יורק בין משלחות פלסטין וישראל וכן השיחות החשאיות שהובילו להסכם ההכרה ההדדית ישראל-אש"ף באוסלו, כל אלה היו תוצאה ישירה של האנתפאדה הראשונה. ההתקוממות אילצה את ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, לשבת במדריד מול נציגה המובהק של האנתפאדה הד"ר חיידר עבד אלשאפי מעזה. ההתקוממות אילצה את ממשלתו של יצחק רבין לשאת ולתת עם אש"ף, תחילה בחשאי, ובהמשך בגלוי וגם לחתום עימו על הסכם ההכרה ההדדית באוסלו ובניו יורק. אני לא נכנס כאן להערכת הסכמי אוסלו. אציין רק, כאשר לא מומשו התקוות שרבים תלו בו, באה האנתפאדה השנייה.
