מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

 

ואז יריתי

כמה חוויות אישיות ממלחמת יוני 1967 חרותות בזיכרוני. מסיבות שיובהרו בהמשך לא סיפרתי עליהן עד היום. עתה, לאחר כמעט ארבעים שנה, חשתי צורך להעלותן בכתב ולפרסמן. זהו סיפור המלחמה שלי. כיוון שזהו סיפור אישי של אדם פוליטי, זהו גם סיפור פוליטי. מפאת קוצר היריעה, מובאים כאן רק קטעים מתוכו.


לקראת הבלתי נודע 

שמי המזרח התיכון קדרו במאי 67'. אפשר היה לחוש במלחמה המתקרבת. הייתי בן 29, עורך השבועון "זו הדרך" - הביטאון בעברית של הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל (רק"ח), שמו של אחד משני הפלגים של המפלגה הקומוניסטית, שהתפלגה בקיץ 1965. ביום שישי, 19 במאי, בצהריים, ראיינתי את עודד קוטלר, שזכה באותה השנה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בקאן על תפקידו בסרט "שלושה ימים וילד". בבית עקבתי אחר החדשות, שלא הותירו כל ספק: האזור מידרדר בצעדים בטוחים למלחמה נוספת.

בשעה אחת אחר חצות העירו אותי משנתי הטרופה דפיקות חזקות על הדלת. שני חיילי מילואים עמדו בפתח ובידם צו 8. הצטוויתי להתייצב בבוקר ביחידת המילואים שלי. הספירה לאחור לקראת המלחמה החלה. מרים, בת-זוגי באותם ימים, שהיתה בחודש השביעי להריונה, עמדה מאחורי כמאובנת ולא אמרה מלה. התמלאתי זעם. התאפקתי לא לצעוק, שלא להעיר את בננו גדי בן החמש וחצי משנתו.

הכנתי את עצמי לשירות מילואים ארוך. דחסתי כל מה שיכולתי לתוך תרמיל המילואים הקבוע שלי, אך במקום לחזור לישון התיישבנו מרים ואני ליד השולחן לעבוד: כדי לנצל את השעות המעטות שנותרו עד הבוקר, הכתבתי למרים אחוזת השינה את הראיון עם עודד קוטלר.

בבוקר התייצבתי במקום המפגש של היחידה - גדוד מילואים של חיל רגלים - במרכז שכונת מגורים ביפו. לאט-לאט הגיעו חיילי מילואים נוספים ומיד שקעו בשיחות בענייני השעה. התגובות נעו בין התלהבות קולנית לקראת היציאה למלחמה לבין דאגה רפוית-קול לקראת הבלתי נודע.

רוב הזמן עמדתי לבדי, שקוע במחשבות על מה שקורה ועוד צפוי לנו, ובדאגות למשפחה שהשארתי מאחור. מודע לעובדה, שדעותי הפוליטיות רק ירגיזו את שומעי, העדפתי לשמור על פרופיל נמוך. פחדתי. זכרתי את פרשת מעצרם של קומץ חיילי מילואים חברי המפלגה הקומוניסטית 11 שנים לפני כן, שהביעו בצבא את התנגדותם הפומבית למלחמת סיני-סואץ ב-1956 (מוסף "הארץ" 10.1.97).

מיפו הוסענו לאחד מבסיסי צה"ל ליד רמלה להתארגנות וקיבלנו ציוד. בתוקף תפקידי כחובש פלוגתי, העמיסו עלי בנוסף זוג תרמילי עזרה ראשונה ואלונקה מתקפלת. בשעת בין ערביים, לקראת צאת השבת, יצאנו בשיירת משאיות לדרום. בדרך חצתה השיירה יישובים שונים. המוני בני אדם עמדו בשולי הכביש, מחאו לנו כפיים, הריעו לנו. היו נשים שהשמיעו סלסולי שמחה כאילו ליוו אותנו ליום כלולותינו, אחרים השליכו עלינו סוכריות. גילויי השמחה האלו רק הגבירו את תחושת הזעף והדכדוך שלי. בצפיפות ששררה על המשאית נשענתי על דופן הסולם שלה, החלקתי אט-אט למטה עד שהתיישבתי על הרצפה והצטנפתי בקדרותי. בתוכי הרגשתי שאינני שייך לכאן.

בחשיכה הגענו למקום כינוס הכוחות בגזרת קציעות-קדש ברנע-ניצנה, על גבול מצרים. השטח דמה מאוד לשטח שבו התאמנו חודשים אחדים קודם לכן. וכמו בפעם הקודמת, נצטווינו לחפור עמדות ותעלות בקרקע הסלעית.


הדיבר השישי 

"אם אדם אינו צועד בקצב של חבריו, אולי זה משום שהוא מקשיב להלמות של תוף אחר" (הנרי דיוויד ת'ורו, "ואלדן")

הימים שקדמו לפרוץ המלחמה זכו לכינוי ימי ההמתנה. ביום היינו עסוקים בשיפור עמדות ובאימונים, ובלילות יצאנו לתורנויות שמירה. חלק ניכר מהחדשות בקול ישראל עסקו בנאומי הרהב שהושמעו בקול הרע"ם (הרפובליקה הערבית המאוחדת) מקהיר, ששירתו להפליא את אבירי המלחמה שלנו שששו אלי קרב. מכונת התעמולה הרשמית טיפחה את החרדה שאחזה בציבור בארץ לשמע האיומים מקהיר, את הדמגוגיה הנצית של הפוליטיקאים שלנו ואת הלהג הפטריוטי של אמנים ובדרנים מתנדבים.

אבק וחול המדבר חדרו לכל חור וסדק - לאוהלים, לבגדים, לעיניים, לאף, לאוזניים, לנשק האישי. בשעות היום שרר חום כבד, בלילות היה קר. הזעת יתר, מחסור במים והיעדר תנאים סני ריים גרמו לעלייה משמעותית במפלס הלכלוך והסירחון. אנשים סבלו משלשולים. כדי להתגבר, ולו במעט, על הדכדוך שהשתלט עלי, התחלתי לקרוא. בדקה האחרונה לפני שעזבתי את הבית תחבתי לתרמילי את האוטוביוגרפיה של צ'רלי צ'פלין, "קורות חיי", בתרגום צרפתי.

בנוסף, דאגתי להופעתי החיצונית, בניגוד לשאר המגויסים שטיפחו הופעה מדברית וקרבית. כמעט כולם היו בלתי-מגולחים, מאובקים, מלוכלכים ועלו מהם ריחות זיעה דוחים. בשתי קופסאות פח מילאתי מים שהספיקו לי לגילוח, לרחצה ואף לכביסת בגדי המלוכלכים.

שכני לאוהל הסיירים היה צעיר דתי חובש כיפה, חביב ובעל מזג נוח. הוא היה הפקיד הפלוגתי. בחיים האזרחיים היה אגרונום, אנטומולוג (חוקר חרקים). הוא הופתע, אך לא נבהל כשאישרתי באוזניו את מה ששמע כבר מפי חיילים אחרים, שחברו לאוהל הוא רחמנא ליצלן גם אתאיסט וגם קומוניסט. חרף הבדלי ההשקפות בינינו והוויכוחים התכופים שניהלנו שררו בינינו יחסים של כבוד הדדי ונכונות לעזור איש לרעהו. הם השתפרו עוד יותר כשהתברר לו שאכן, כפי ששמע מחיילים דתיים בגדוד, בשעת הצורך אני נעתר לבקשות להיות נוכח כגבר עשירי להשלמת המניין בשעת התפילה, כג'סטה חברית.

שכני ואני נהגנו להחליף בינינו מכתבי עידוד, ששלחו תלמידות ותלמידים מכל הגילים לחיילים האלמונים שגויסו למלחמה. רבים מהילדים חזרו על מה שמוריהם שיננו באוזניהם, ש"טוב למות בעד ארצנו". הנה אחד: "מאחל לכם שתנצחו את הערבים הרעים האלו ותתנו אומץ רב. ואני מקווה שתנצחו את הערבים ושנשמיד להם את ארצם".

כמעט כל יום הייתי כותב הביתה. במכתבי, שוב ושוב ביקשתי לדעת כיצד מסתדרים מרים וגדי נוכח קשיי היום-יום והחשש מהמלחמה הצפויה. מודע לעובדה שמרים נשאה את צלקות ילדותה במלחמת העולם, כתבתי לה, "מכאן אני יודע את מחשבותייך אודות העבר הרחוק, והנה עתה שוב סכנות". הפצרתי בה, "התגברי, ובמיוחד עשי שגדי לא ירגיש לא בביטחון, העסיקי אותו כל הזמן". זיכרון אבי, דאגן בלתי נלאה, עלה באחד המכתבים: "אודה שלעתים אני נתקף שקט על כך שאבא אינו בחיים. הוא בוודאי היה נתקף עוויתות דאגה". התגעגעתי מאוד לבית ולמשפחתי הקטנה. בימים ההם אנשים לא ידעו את מינו של העובר בבטן אמו, אך זה לא מנע ממני להיות כמעט בטוח שתיוולד לנו בת, וכבר קבענו את שמה, יסמין.

תיארתי במכתבים מקצת חוויות ההמתנה, נזהר לא לחשוף "סודות צבאיים". כשסיימתי לקרוא את ספרו של צ'פלין, הרשיתי לעצמי לצטט מתוכו בתרגום חופשי שורות אחדות מהנאום המפורסם בסרט "הדיקטטור הגדול": "חיילים! אל תיכנעו לבריונים אלה, לאנשים אלה הבזים לכם, המשעבדים אתכם... המכתיבים לכם את מעשיכם, את מחשבותיכם ואת רגשותיכם!... המתייחסים אליכם כאל עדר בהמות ומשתמשים בכם כבשר תותחים! אינכם מכונות! אתם אנשים! לבכם גדוש אהבה לאנושות! אל תשנאו!"

כחובש פלוגתי לא היה לי הרבה מה לעשות. אנשים פנו אלי עם כאב ראש או כאב בטן, או בשל פצע קל. האחרים טופלו באוהל המרפאה הגדודית, שם היה רופא. אהבתי את תפקיד החובש, שהקל עלי מאוד את השירות הצבאי, בסדיר ובמילואים, ביחד כ-35 שנים. כשעמדתי להתגייס התלבטתי הרבה בשאלה, מה אעשה בצבא. ביום שקצין המיון שאל אותי אם אני רוצה להיות חובש, קפצתי על ההצעה. כחובש, חשבתי, גדולים הסיכויים שאצליח להימנע מלחימה ממש; להיפך, אוכל לטפל באנשים, בחיילים ישראלים וב"חיילי אויב", אולי גם להציל חיים.

שאיפתי התגשמה מהר יותר מכפי שיכולתי לחלום. בדצמבר 1956, כשסיימתי קורס חובשים, סופחתי למרפאה הצבאית שפעלה בשארם א-שייח' לאחר כיבושה מידי המצרים. כאן טיפלתי הן בחיילי צה"ל והן בשבויי מלחמה מצרים.

האויב שהכרתי 

ביום רביעי, 24 במאי, בעקבות ידיעות שנשיא מצרים הורה על חסימת מיצרי טיראן לשיט אוניות ישראליות, עברה בין המגויסים השמועה שלמחרת יוצאים למלחמה. ההכנות כללו בדיקת תקינותם של כלי הנשק, חפירת עמדות ותעלות נוספות והנחת שדות מוקשים. נערכו גם אימונים, תרגילי התקפה על מוצבים.

למען האמת, לא הצטערתי על כך שגויסתי - היה לי חשוב להיות עם כל האחרים ולחיות אתם בשעות גורליות אלו. ובכל זאת, בלילה שבין רביעי לחמישי לא הצלחתי לעצום עין. מחשבותי לא היו מרוכזות רק בגורלי האישי. דאגתי למשפחתי הקטנה ולאמי. ניסיתי לדמיין לעצמי, כיצד מסתדרת מרים עם גדי כשהם לבדם בבית. שיערתי שאמי, שהתגוררה לא הרחק מדירתנו, תצטרף אליהם כהרגלה לארוחת ליל שבת. חשבתי גם, כמובן, איך מסתדרים בלעדי בעיתון.

אך השאלה העיקרית שניקרה בראשי באותו לילה היתה, כיצד אנהג אם אשלח לקרב. אף שהייתי מודע לאפשרות שאפגע, כמוני כשאר המשתתפים בלחימה, לא חששתי לגופי, אלא בעיקר לנפשי, ודאגתי לגורל משפחתי. מאז ומתמיד ידעתי שאיני מסוגל לירות בבן אדם, לפצוע אותו, להרוג אותו. ידעתי, בשדה הקרב קיימות רק שתי אפשרויות: פוגע ונפגע, הורג והרוג. ידעתי שהרצון לשרוד ולחיות הוא שמכתיב את התנהגותו של כל לוחם בקרב, ושלא תעמוד לי האפשרות לבקש הפסקה, להודיע: "פוס, אני לא משחק - אל תפגעו בי". הטרידה אותי מאוד השאלה, כיצד אחיה עם עצמי אחרי המלחמה אם איאלץ לנהוג כפי שמצפים מכל חייל בקרב - לירות, לפגוע, ולהרוג כדי לשרוד. אבל בשום שלב לא עלה במוחי הרעיון לערוק.

השעות נקפו. כשעלה השחר עדיין הייתי לכוד בסבך השאלות שהטרידו אותי כל הלילה. המפקדים הכינו אותנו לתזוזה. האנשים נתנו ביטוי לדאגתם המתגברת; הם הפכו פחות פטפטנים. ככל שהתקרבה שעת היציאה לקרב התמעטו ביטויי הרברבנות. המתח התפוגג בבת אחת כשהתבשרנו ששעת השי"ן נדחתה. נדחתה - אך לא בוטלה, הדגישו המפקדים. חזרנו לחיי השגרה.

הימים והלילות חלפו לאטם. בלילות התקשיתי להירדם, בגלל המחשבה הטורדנית שלא הניחה לי לרגע: מה אעשה אם איאלץ להשתתף בקרב. לא רציתי להיתפס לא מוכן. בדמיוני שחזרתי קטעים מתוך ספרים אנטי-מלחמתיים שקראתי, למשל, "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק, "הקץ לנשק" של ארנסט המינגווי, "יומן המלחמה" של אנרי בארביס, "ג'וני שב משדה הקרב" של דאלטון טרמבו. באף אחד מהם לא מצאתי את התשובה לבעיה שטרדה את מנוחתי.

בקרב, גם חובש נדרש להילחם כדי לשרוד. תפקידו אינו מצטמצם בטיפול בפצועים. הציקה לי השאלה, האם גם אני אתרום את חלקי לחשבון הדמים שבין ישראל לשכניה הערבים? ומה יהיה אם בין חיילי "האויב המצרי" יימצא חייל שהכרתי - אותו או את משפחתו - ברובע שבו גדלתי באלכסנדריה, או בשכונה שבה החזיק אבי את בית המרזח שלו?

באחד הימים ביקר בשטח הכינוס מפקד האוגדה, האלוף אריאל שרון, שנהנה אצל רבים מהילה של פייטר השש לקרב. מן הידיעות ברדיו יכולנו להבין, שההתרוצצויות במסדרונות המדיניים אינן מפריעות להכנות למלחמה. לא רק הצבא הוכן למלחמה - גם העורף. האווירה התלהטה בעקבות "נאום הגמגום" של ראש הממשלה לוי אשכול בשידורו לאומה ביום ראשון, 28 במאי. כעבור ימים ספורים צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה. רק כעבור שנים נודעה עוצמת הלחץ שהפעילו גורמים רבי השפעה במערכות הפוליטית והצבאית להקמת ממשלת ליכוד לאומי וליציאה למלחמה. הלחצים נשמעו לעתים כאיומים בהפיכה צבאית.


פנסים מאירים בחולות 

לפנות בוקר, ביום שני, 5 ביוני, קיבלנו פקודה להתכונן ליציאה למלחמה. שעות ישבנו על הציוד שלנו בציפייה למתן האות. מפקד הגדוד הציג לנו את המשימה שהוטלה על הגדוד שלנו. יחד עם כוחות נוספים נדרשנו לכבוש את אום קטף, שתואר כמתחם מבוצר על פי דוקטרינה צבאית סובייטית. על הגדוד שלנו הוטל "לטהר" את תעלות ההגנה שהקיפו את המתחם, ביריות, ברימונים, בכידונים, בקרב פנים-אל-פנים. חולקו לנו פריטי ציוד להתגוננות מפני התקפת גזים ופנס קטן לזיהוי בלילה.

בצהריים עלינו על אוטובוסים שהסיעו אותנו מערבה. חצינו את גבול מצרים. בזמן הנסיעה גמלה בלבי ההחלטה: לא אפצע ולא אהרוג איש, גם במחיר סיכון חיי. קבעתי לעצמי להתקדם עם שאר הכוח, אך לא לכוון את נשקי האישי, תת-מקלע עוזי, נגד איש, גם אם אותקף ואהיה בסכנה. החלטתי שאטפל כמיטב יכולתי בנפגעים, ישראלים ומצרים כאחד. ברגע שהחלטתי מה אני כן עושה, התחלתי לשנן בראשי את כל הפעולות הנדרשות מחובש בטפלו בפצועים. השינון הרגיע אותי. מכאן ואילך הרגשתי שהכרעתי נכון.

ירדנו מהאוטובוסים והמשכנו להתקדם מערבה ברגל, בשטח של דיונות. לא אשכח את המסע הזה. חלקים ממנו רצים מול עיני כמו בסרט אימים. כל צעד בחול הטובעני היה קשה מנשוא. הכבידו עלי תרמילי האישי, זוג תרמילי החובשים, תת-המקלע, מחסניות התחמושת, שתי מימיות מלאות מים והאלונקה המתקפלת. ההתקדמות היתה אטית ומפרכת. התנשמתי והתנשפתי כמו קטר. בגלל משקל גופי הכבד והציוד הרב שנשאתי, בכל צעד שעשיתי שקעו רגלי בחול כמעט עד לאשכים.

את המסע בדיונות ליוותה הפגזה מצרית בלתי פוסקת. בדיעבד התברר שלא גרמה אבידות, אך בהחלט היתה מפחידה מאוד. הטלטולים של הצעידה האטית והמסורבלת גרמו לכך שמדי פעם נדלק האור בפנס שהיה תלוי עלי. לא רק הפנס שלי נדלק - נדלקו גם פנסיהם של חיילים נוספים, והמפקדים לא חדלו לצעוק "לכבות את הפנסים", מחשש שמא יזהו התותחנים המצרים את מקומנו המדויק.

צעדנו בטור אחד ארוך. ההוראה היתה שכל כוח, וכל חייל בכוח, צריך לשמור על קשר עין עם זה שלפניו. אך ככל שהחשיך נפתחו רווחים ונוצר נתק בין הכוחות. כחובש הוצבתי בסוף הטור של הפלוגה שלי. תוך כדי הצעידה המאומצת הבחנתי בחייל שמשתרך באטיות ומייבב בהיסטריה שאינו יכול יותר ללכת. מפקדים וחיילים שעקפו אותו צעקו לו משהו, אך לא נעצרו לעזור לו. גם אני המשכתי הלאה, וכעבור כמה צעדים נבהלתי: חששתי שאנחנו עלולים לאבד אותו, ובתור חובש חשבתי שמחובתי לעזור לו.

שבתי על עקבותי לחפש אותו. כשמצאתי אותו הוא היה עוד יותר היסטרי. תוך כדי הליכה, כך התברר לי מאוחר יותר, השליך מעליו אותו חייל מסכן את החגור שהכביד עליו. הצמדתי אותו אלי בידי, וגררתי אותו לצדי. איש לא עזר לי. בקושי רב הגעתי עד הנה עם כל הציוד, והנה מצאתי את עצמי גורר אתי אדם נוסף. עד היום אינני יודע מאין שאבתי את הכוח הדרוש לכך.

הבאתי את הבחור עד לנקודת ההתכנסות לקראת ההסתערות. מה קרה לו בהמשך, איני יודע. אחרי יותר מ-35 שנים פגשתי אותו באקראי, כשעברתי ליד קיוסק שהחזיק במרכז תל אביב. הוא לא זיהה אותי, אך בהחלט זכר את הלילה ההוא, את הצעדה הלילית המשותפת בדיונות.


בנשק לא טעון 

אחרי עצירה להיערכות, קיבל הגדוד פקודה להיכנס אל המתחם המבוצר ולהשתלט על התעלות, בעגה הצבאית "לטהר" אותן. איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן. היתה אפלה גמורה. ידעתי שהפלוגה שלי צועדת מאחורי מחלקת הסיור שנלוותה אל מפקד הגדוד, אבל לא הבנתי מה בדיוק קורה. התקדמתי בשטח ובתעלות בכבדות, כסהרורי, כמו רובוט. גופי היה כבד עלי, כך גם ראשי. ביודעין, ובניגוד להוראות, לא טענתי את העוזי שלי.

איני זוכר כמה זמן הלכנו. לפתע נפתחה עלינו אש. לא קלטתי מאין באה, מי ירה עלינו ובמה. בקרבת מקום נשמעו קולות מנוע ושרשראות של טנק מתקרב, ואחרי כמה שניות בום אדיר, פגז נפל לידינו. ככל האנשים מסביבי, הטלתי את עצמי על האדמה. עצמתי את עיני. הייתי בהלם.

קריאות "חובש! חובש!" החזירו אותי למציאות. כשהתעשתתי קלטתי שלא נפגעתי. התקדמתי בזחילה אל המקום שממנו נשמעו הקריאות לעזרה. זה היה חייל שנפצע בכתפו, כנראה מרסיס או מנתז. חבשתי אותו בתחבושת אישית והשתדלתי להרגיע אותו. הבטחתי לו שאדאג שיפנו אותו בהקדם לתחנת האיסוף (פגשתי אותו שוב אחרי המלחמה, במסדר לחלוקת אות המלחמה; כל אימת שמפקד המסדר פיאר ורומם את המלחמה, אחז אותו חייל באשכיו וצעק קללה עסיסית באספניולית - ואנחנו התקשינו להחניק את צחוקנו).

בעודי מטפל בפצוע, זחל אלי חייל ואמר לי שבסמוך שוכב עוד פצוע. זחלתי אל הפצוע השני. עיניו היו פקוחות והוא גנח בקול נמוך. מיד זיהיתי אותו. זה היה הסייר שאולי, שהיה תמיד צמוד אל המג"ד והיה מוכר היטב לכל חיילי הגדוד. הוא נפגע קשה בראשו. הנחתי תחבושת גדולה על הפצע. זחלתי אל המג"ד ולחשתי באוזנו ששאולי פצוע קשה ושצריך לפנות אותו מיד לתחנת האיסוף. התברר שהרופא ותחנת האיסוף של הגדוד רחוקים מאתנו. זה היה ההרוג הראשון "שלי" במלחמה הזאת.

מעל ראשינו התנהלו חילופי אש בלתי פוסקים. מדי פעם פילחו כדורים זוהרים את החשכה. כל העת נשמעו קולות נפץ, והשמים הוארו. לא יכולתי לזהות אם היו אלה פגזי תותחים או מרגמות, ושל מי. שכבנו על הבטן ותקענו את ראשינו עמוק באדמה. באופן אינסטינקטיווי חפרנו מתחת לגופנו תוך כדי שכיבה, בידיים ובציפורניים, במאמץ נואש למצוא מחסה. שכבנו כך עוד הרבה זמן, נצח, עד שעלה השחר.

בהדרגה דעכו חילופי האש, עד שפסקו לחלוטין. זמן רב עבר עד שכמה מהחיילים העזו להרים את הראש, להתרומם ולצאת מהחפירה. כל עוד לא פנה אלי איש, לא זזתי ממקומי, המשכתי לשכב וצפיתי המום במתרחש סביבי. ראיתי חיילים מתרוצצים אנה ואנה. מדי פעם ראיתי חיילים מצרים שיצאו ממחסותיהם ורצו לכל עבר. קצתם מעדו ונפלו כשנפגעו מאש צולבת שנורתה אליהם.

שעה ארוכה שכבתי במקומי. הייתי רעב וצמא. התאמצתי להתבונן סביבי, אך הרגשתי כמי שאינו שייך לכאן. כשהתברר שמתחם אום קטף נפל כולו בידי הכוחות התוקפים, ופסקה כל התנגדות מצד המצרים המובסים, יצאו החיילים המנצחים מעמדותיהם, התלקטו בחבורות קטנות וסיפרו זה לזה את חוויות הקרב. כמה מהם התפארו במעשי גבורה שביצעו. נפוצה גם שמועה, שבשלב כלשהו בקרב ירו עלינו כוחותינו בטעות. שום גורם רשמי לא אישר אותה.

עם סיום "פעולות הטיהור" יצאו חיילים לחיפוש שלל, בעיקר כלי נשק ותחמושת. חיילים אחדים עסקו באיסוף "מזכרות": כידון, זוג נעליים, טרנזיסטור, כובע שעליו התנוסס סמל מצרי, ארנק כסף, תמונות משפחתיות וגלויות דואר. הלהיטות הזאת אחר שלל רק העמיקה את המרה השחורה שבה הייתי שרוי.

בבוקר הצטרף אלינו חברי לאוהל, הפקיד הפלוגתי, שלא השתתף בקרב. הוא חיפש אותי כדי לוודא ששלום לי, ניסה לקשור אתי שיחה, אך אני שתקתי. איני יודע כיצד הוא פירש את מצב רוחי.

משני ימי המלחמה הראשונים יצאתי בלי פגיעה פיסית. לא ידעתי אילו משימות יוטלו על היחידה שלנו בהמשך. הייתי נחוש בדעתי: גם בהמשך, לא אשתתף במשחק הזה ויהי מה.


הכנסתי כדור לקנה 

"לא רצוי לטפח את כיבוד החוק כפי שרצוי לטפח את כיבוד הצדק" (הנרי דיוויד ת'ורו, "אי-ציות אזרחי")

בבוקר יום רביעי, 7 ביוני, קיבל הגדוד פקודה להתקדם בכיוון צפון-מערב לאל-עריש. אנחנו, חיילי הגדוד, לא ידענו מה בדיוק מצפה לנו שם. לא ידענו אם נשתתף בקרבות לכיבוש העיר, או שהיא כבר נכבשה. שוב עלינו על אוטובוסים ויצאנו לדרך. מעל ראשינו נשמע שאון מטוסים, לאורך הכביש עברנו על פני שלדים מפויחים של כלי רכב מצריים וטנקים פגועים. את התקדמותנו עיכבו מדי פעם בורות שנפערו בכביש מהפצצות חיל האוויר. חיילים ניצלו את העצירות הכפויות כדי לרדת מהאוטובוסים, לחלץ עצמות, להשתין. ליד משאית מצרית מפויחת היו מוטלות גוויותיהם העירומות של שני חיילים מצרים שרופים, שנראו מהמרחק הזה כשתי כיכרות לחם מפוחמות. עור בטנו של אחד מהם התבקע ומעיו נשפכו החוצה. אצל השני ניכרה בליטת איבר מינו הזקוף. קצינים הסבירו לנו, שהשניים נפגעו בוודאות מפגיעה ישירה של פצצת נפל"ם.

אני לא זזתי ממקומי באוטובוס. מבעד לחלון הבחנתי בחייל מהגדוד שעמד בגבו אלי והקיא את נשמתו. כשהסתובב זיהיתי אותו מיד: איש צעיר שלא מזמן סיים את שירותו הסדיר והצטרף לגדוד המילואים שלנו. בימי ההמתנה, וגם אחרי הקרב באום קטף ובאוטובוס בדרך לאל-עריש, הוא התרברב כתרנגול והפגין רוח קרב. זו התפוגגה בן-רגע למראה שני החיילים המצרים השרופים. חייל הושיט למילואימניק הצעיר מימייה לשטוף את פניו, הרגיע אותו וסייע לו לעלות בחזרה לאוטובוס. מרגע זה הוא ישב במקומו, שקט, חיוור, מבטו בוהה והתכנס אל תוך עצמו.

כשהתקרבנו לאל-עריש ראינו בצדי הכביש רשתות קש קלועות, ששימשו ציידים מקומיים ללכידת שלווים בעונת הנדידה שלהם. אחד המפקדים מסר לנו, שאל-עריש טרם נפלה כולה לידי צה"ל, ושכוחות מצריים ממשיכים להילחם עליה. כשנכנסנו לתוך העיר נשמעו קולות ירי מכיוונים שונים. המפקדים פקדו עלינו להיות מוכנים לרדת בכל רגע מהאוטובוסים ולהשתתף במה שקראו, שוב, "טיהור" העיר מקיני התנגדות.

ואז פקדו עלינו לדרוך את הנשק ולהתכונן ליציאה. עכשיו לא לילה, בחוץ אור יום, אי אפשר להתחמק או להסתתר. בהחלטה של רגע טענתי את העוזי, הכנסתי כדור לקנה, כיוונתי אותו אל כף ידי השמאלית ולחצתי על ההדק. כשפגע בי הקליע הרגשתי חבטה חזקה בידי, שזיעזעה את כל גופי. לשנייה הסתכלתי על הפצע שנפער ודימם. מיד התקבצו סביבי חיילים ומפקדים שהבחינו כי נפצעתי ונזעקו לעזור לי ולעודד אותי, בהם חברי לאוהל. בעודי נאנק מכאבים חבש אחד החובשים את ידי.

הורידו אותי מן האוטובוס והסיעו אותי לתחנת איסוף פצועים. שוב נחבשתי והפעם הזריקו לי מנת מורפיום. אני זוכר במעומעם כיצד מעלים אותי לאמבולנס שבו כבר שכבו כמה פצועים. בזיכ?וני המטושטש נדמה לי, שהנהג איבד את השליטה על הרכב והתהפכנו תוך כדי נסיעה. אולי היתה זו רק הזיה בהשפעת המורפיום. אני זוכר שאחרי שעות אחדות קיבלתי זריקת מורפיום נוספת, ואולי בהמשך גם שלישית. אני זוכר גם שחשתי כאבים עמומים, לא חזקים, ושהייתי בהיי, מרחף במצב רוח עליז למדי. זו הפעם היחידה בחיי שהייתי תחת השפעת סמים. נדמה לי שהוטסתי עם פצועים נוספים, אבל אני לא זוכר פרטים מהטיסה.

כשהתפוגגה השפעת הסם כבר הייתי בבית חולים בכפר סבא. היתה שעת לילה מאוחרת. חשתי כאבים עזים והייתי מודע למתרחש סביבי. אחיות ורופאים טיפלו בי במסירות רבה, הפשיטו אותי מהמדים והלבישו אותי בחלוק. נשלחתי לצילום רנטגן ועם קבלת התוצאות נלקחתי מיד לחדר ניתוח. לפני שהספיקו להרדים אותי לקראת הניתוח, התעניינתי אצל הצוות הרפואי אם מישהו הודיע למשפחתי על מצבי ועל מקום הימצאי. הספקתי עוד לבקש מהאחיות לפשפש בכיסי המכנסיים שהוסרו ממני ולהוציא מתוכם את הארנק, שבו שמרתי את תמונתו של בני גדי. לשמע הערותיהן העליזות של האחיות, "איזה ילד יפה יש לך", התרגשתי עד כדי כך שפרצתי בבכי. אבל עד מהרה הייתי נתון כולי לחסדי הרופאים, האחיות וסמי ההרדמה.


ביסקוויטים מקלקיליה 

כשהתעוררתי לפנות בוקר שכבתי כבר במחלקה, סובל מכאבים בידי החבושה והמקובעת. לאט-לאט השתחררתי מהשפעת החומר המרדים. חשש התגנב ללבי, שמא - בהשפעת חומרי ההרדמה - הסגרתי את סודי בזמן הניתוח. בשעת ביקור הרופאים במחלקה, שאלתי אותם ואת האחיות אם דיברתי בזמן הניתוח. הם השיבו בחיוב, והוסיפו בבדיחות דעת שאין לי מה לחשוש - לא הסגרתי שום סוד צבאי. הם לא יכלו לנחש שדאגתי לא היתה נתונה ל"סודות צבאיים" כלשהם, אלא לסודי שלי. הדאגה הזאת לא משה ממני עוד הרבה שנים.

ביום חמישי באו מרים וגדי לבקר אותי בבית החולים. התרגשותי היתה גדולה, אך נסיבות פציעתי לא עלו בשיחה. התעניינתי במצב ההריון של מרים, שאלתי כיצד מסתדר גדי בגן הילדים ובשכונה, נוכח אופוריית המלחמה. לכאורה, אפשר היה לצפות שהביקור והשיחה ירגיעו אותי. זה לא מה שקרה. גם אחרי הביקור המשכתי להיות מתוח כמו קפיץ. ידעתי שהמלחמה נמשכת עדיין. כדי להרגיע את עצמי ולמרות הכאבים ביקשתי מהאחיות לספק לי תעסוקה כלשהי במיטה. הכנתי פדים לחבישה. בלילה, בגלל הכאבים והמתח, הצלחתי להירדם רק בעזרת "נר" לשינה.

כשהתעוררתי ביום שישי בבוקר, החלטתי לצאת בכל מחיר לחופשת שבת. מבית החולים בכפר סבא נסעתי בטרמפים לרמת גן. הנהג הוריד אותי ליד הקיוסק שמתחת לקולנוע "רמה". בעל הקיוסק, משה (מוסא) ח'ורי, חבר ותיק ויקר, שאל לשלומי, ואני פרצתי בבכי ואיבדתי את כושר הדיבור. מודאג, הוא הסיע אותי הביתה.

גדי ומרים שמחו לקראתי, מאוחר יותר באה גם אמי. רק מעטים באו לבקר, ואני התחמקתי בהצלחה מכל הניסיונות להוציא ממני מידע על נסיבות פציעתי. תשובותי היו מעורפלות ביודעין, והשואלים הניחו כנראה שאני עדיין מבולבל ולא מודע לגמרי למה שבאמת קרה לי.

בסוף השבוע ישנתי הרבה, ובין לבין עקבתי אחר החדשות ברדיו. הלחימה בחזיתות המצרית והירדנית פסקה, אך לא בחזית הסורית. ביום שישי בערב, כשנמסר כי הנשיא גמאל עבד אל-נאצר הודיע בשידור ישיר לאומה על התפטרותו, הגיעו עד אלינו צהלות השמחה שנשמעו ברחובות. בבת אחת הופסקה ההאפלה, שבה היתה שרויה המדינה כולה בפקודה. הבתים והרחובות הוארו שוב. התפטרותו של הנשיא המצרי נתפשה בישראל כהישג הפוליטי הראשון של הניצחון הצבאי במלחמה היזומה.

במוצאי שבת פסקו סוף-סוף גם הקרבות ברמת הגולן. למחרת חזרתי לבית החולים. במחלקה סערו הרוחות סביב סיפורו של חייל צעיר ופצוע קשה, שהובא בערב הקודם. אחת האחיות סיפרה לי, כי הרופאים עמלו בחדר הניתוח במשך שעות ארוכות להציל את חייו. התברר שהוא נפגע בבטנו מכדור שירה בו חברו ליחידה במשחק fair fight שניהלו השניים, כנראה מתוך שיעמום. בעוד הוא נרתע מללחוץ על ההדק, חברו ירה ולא החטיא. הקליע עשה כמה סיבובים בגופו ופגע באיברים פנימיים רבים.

בבית החולים המשיכו להגיע אלי מכתבי תלמידות ותלמידים. מרים וגדי זוכרים אותי שוכב במיטה מוקף חבילות שי ומכתבים. שמרתי כמה מהם. ילדה מאחד היישובים בשרון כתבה לי: "איך המרגש בפלוגה? בוודאי עושים שמח... אמש ראיתי ביסקוויטים מקלקיליה שבחורינו הביאו. זה גרם להתרגשות... דווקא עכשיו היה צריך להיות לנו טיול שנתי ומסיבת סיום בסוף השנה. אולי עוד תהיה, ואולי יהיה טיול לאל-עריש, לעזה או לירושלים העתיקה. נכון? מי יודע?"

המצב הפוליטי שהוליד ניצחון הבזק של צה"ל הטריד אותי מאוד. שיכרון הניצחון הפחיד אותי ועורר בי בחילה, במיוחד ביטויי השמחה הגלויה שהפגינו אנשים נוכח מראות של גופות חיילי אויב, טורי נעליים שננטשו בעת המנוסה במדבר, שיירות הפליטים. למרות הצנזורה, החלו להגיע רסיסי מידע על החרבת יישובים פלשתיניים וגירוש תושביהם.

אני זה שיזמתי את שחרורי המוקדם מבית החולים. בבית ביקר אצלי חברי לאוהל, חובש הכיפה. הוא הביא לי את החפצים האישיים שנשארו ביחידה. רק לאחרונה, אחרי כ-39 שנים, פגשתי אותו שוב. העלינו זיכרונות מהימים ההם והוא הזכיר כיצד בתקופת ההמתנה הייתי החייל היחיד בפלוגה שקיים את הפקודה לישון עם נעליים. כששאל אותי אז מדוע איני חולץ את נעלי כשאר החיילים, השבתי לו - כך סיפר - שכחובש אסור לי לבזבז זמן יקר במקרה שאוזעק להגיש עזרה ראשונה.

הוא הזכיר גם מסדר שנערך ערב המלחמה, ובו פנה מפקד הגדוד אל החיילים וביקש מכל אחד שאינו רוצה לצאת למלחמה לצעוד צעד אחד קדימה; איש לא עשה זאת. מוזר, אך הדבר אינו זכור לי כלל. כשאמרתי לו זאת, ענה שאולי לא השתתפתי באותו מסדר כי הייתי עסוק במשהו אחר. אולי.


שני ביקורים בלטרון 

למחרת שחרורי מבית החולים לא התאפקתי והלכתי למשרדי מערכת "זו הדרך". מהר מאוד השתלבתי שוב בעבודה. תרומתי העיקרית באותם ימים היתה תרגום דיווחים מעיתונות חו"ל, שלא היתה כפופה לאיסורי הצנזורה הישראלית, ברובם תמונות ותיאורים של האקסודוס הפלשתיני, השני בתוך שני עשורים, מהשטחים הכבושים בגדה המערבית דרך הגשרים אל הגדה המזרחית של הירדן, ומרצועת עזה דרך סיני למצרים. הצנזורה הצבאית אסרה גם לפרסם עדויות של ישראלים שהיו עדי ראייה לחורבן ולטיהור האתני שערך צה"ל - למשל באזור לטרון ובאזור קלקיליה שבגדה המערבית, וגם ברמת הגולן הסורית, שם הוחרבו מרבית הכפרים עד היסוד.

שיחה עם הסופר אמיל חביבי, אז חבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית, על הגירושים והחרבת הכפרים בגדה המערבית, הולידה נסיעה חשאית של שנינו בחיפושית הישנה שלו לאזור לטרון, שם עמדנו מקרוב על ממדי ההרס והחורבן של הכפרים יאלו, בית נובה ועמואס: צה"ל עוד לא הספיק למחוק את שלושת הכפרים מעל פני האדמה, אך הספיק לחלק את אדמותיהם ליישובים יהודיים בסביבה. לפי גדרות הצבר שהקיפו את חצרות הבתים אפשר היה עדיין לשחזר היכן עמדו הבתים שנחרבו.

כעבור שלושים שנה חזרתי לבקר באזור, הפעם בחברתם של פליטים משלושת הכפרים, לקראת פרסום רפורטז'ה מצולמת במוסף "הארץ" (11.7.1997). את הצילומים לכתבה סיפק יוסף הוכמן, שצילם אותם בזמן אמת.


עם קורטוב של גאווה 

חזרתי לחיים הרגילים. חודשים ספורים לאחר המלחמה נולדה בתנו יסמין. חברים ובני משפחה לא שאלו אותי על נסיבות פציעתי. במיוחד הפתיעה אותי העובדה, ששלטונות צה"ל לא ערכו, למיטב ידיעתי, כל תחקיר בענייני, ונהגו בי כבשאר פצועי המלחמה. בגין פציעתי קיבלתי דרגת נכות זמנית, 10% למשך שנה, ושולם לי פיצוי כספי חד-פעמי של פחות מאלף לירות (כ-250 דולר). את ההמחאה גביתי - חששתי שמא אעורר תשומת לב שלא הייתי מעוניין בה - אך את הכסף העברתי כתרומה אנונימית לאגודה שטיפלה בילדים חולים.

הרופאים בבית החולים בכפר סבא הצליחו לאחות את העצם שנשברה ותפרו ביד אמונה את הפצע הפעור. על כף ידי השמאלית נותרה צלקת קטנה, שרק בקושי ניתן להבחין בה. איני חש כמעט כל הגבלה בתנועת ידי. רק בחורף, כשקר, יש לי קצת כאבים בכף היד, ואם אני מקבל מכה על הצלקת, היא מגיבה בהתנפחות מיידית.

עד היום לא הצלחתי לגלות את המניע להתעלמות שלטונות צה"ל מנסיבות הפציעה. ידעתי שהייתי מסומן כקומוניסט, ושבתיק השירות שלי מצויים הפרטים של פרשייה מיולי 1958. נעצרתי אז בידי ביטחון-שדה והואשמתי בחלוקת כרוזים במחנות הצבא. בכרוזים ההם מחתה המפלגה הקומוניסטית על כך שממשלת ישראל פתחה את המרחב האווירי של המדינה לפני חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית, שמטוסיהן נשלחו לירדן וללבנון כדי להציל את שליטיהן מידי מתנגדיהם. בסופה של אותה פרשייה נידונתי ל-35 ימי מאסר על תנאי. החששות שלי מפני חקירת פציעתי באל-עריש ב-7 ביוני 67' התבדו. ייתכן שצה"ל העדיף לא לחטט בפצעי המלחמה הללו, כדי שלא ייאלץ להכיר בקיומה של תופעה כזאת.

עד היום גם לא סיפרתי לאיש מה בדיוק עשיתי. במשך השנים סיפרתי לאנשים ספורים, קרובים מאוד, משהו כללי מאוד ומעומעם. היו שניחשו בערך מה קרה. רק שלושה מתוכם דיברו אתי על כך: אמיל חביבי, הסופר והמשורר מרדכי אבי-שאול (נשיא הליגה לזכויות האדם והאזרח) ורעייתו לאה. אבי-שאול אמר לי באחד הימים, "לאה ואני יודעים מה קרה ומה עשית בזמן המלחמה, אבל אנחנו לא רוצים לדעת על כך שום דבר, וכך יותר טוב".

בשנות חברותנו ופעילותנו המשותפת, שעליהן העיבו לא אחת מחלוקות קשות, היו לאמיל חביבי ולי כמה שיחות נפש. אחת מהן התקיימה חודשים מעטים לאחר המלחמה, בספטמבר 1967, במוסקווה. באותה שיחה דיברנו על היחס בין מחויבותו האישית של האדם לעצמו ולמצפונו, לבין חובותיו למסגרת שבה הוא חי, שותף ופעיל. הכוונה היתה בעיקר למפלגה הקומוניסטית ששנינו היינו אז חברים בה.

חביבי הדהים אותי בגילוי לבו. הוא אמר, "אדם שהוא חבר ופעיל בארגון, במיוחד בארגון מהפכני כמו מפלגה קומוניסטית, חש כדבר מובן מאליו מחויבות עמוקה לאותו ארגון. אך למרות מחויבות זו, כנה ככל שתהיה, יש מקרים מיוחדים שבהם חייב אדם לקבל החלטות גורליות ומצפוניות לגמרי לבד, מבלי לשאול או להיוועץ באותו ארגון - בגלל הסיכון שהארגון יקבל החלטה שונה מהכרתו האישית, מנטייתו הפנימית, מצו מצפונו".

ואז הוריד חביבי את השיחה מהרמה התיאורטית אל קרקע המציאות: "אם לפני המעשה המסוים שלך במלחמה היית בא להתייעץ אתנו, עם המפלגה, כמעט בטוח שהיא היתה אוסרת עליך לעשות את המעשה. וגם היום, אם ייוודע ברבים מה שעשית, לא מן הנמנע שהנהגת המפלגה תסתייג ממנו".

חביבי דיבר על "המעשה" מבלי לציין מהו, אך בדברו הביט לסירוגין בעיני ובכף ידי. לשנינו היה ברור למה התכוון. על פי סימנים שונים ידעתי, שהוא הסגיר את סודי, עם קורטוב של גאווה, לכמה מהאנשים ששנינו הכרנו, לכמה מחברינו הטובים בגדה המערבית ובמצרים.

החשש הזה - שהמפלגה לא תתייצב מאחורי ?מעשה שלי - היה אכן אחת הסיבות לכך שהסתרתי אותו, אך בפירוש לא הסיבה היחידה.

אדם נוסף, קרוב מאוד אלי ויקר, שגילה את הדבר בדרכו, היה בני גדי. מעולם לא סיפרתי לו על כך. בילדותו הקפדנו לספר לו שלא נפצעתי מאש אויב, אלא מכדור רובה שנפלט כשנפלתי מן האוטובוס שבו נסענו. אך כשישב הוא עצמו ב-1981 בכלא מגידו על סירובו לשרת בשטחים הכבושים - כך סיפר לי לאחר ששוחרר - נזכר בעניין, חיבר אחד לאחד, את הדברים שראה בשירותו הצבאי עם התלבטויותיו שלו, והבין. כשנישאתי בשנית, סיפרתי לטלילה בת-זוגי את סיפור המעשה. שאר ילדי יגלו אותו כשיקראו דברים אלה.

במשך שנים רבות הקפדתי לשמור על סודי. מדוע? התשובה הפשוטה היא שפחדתי להסתבך. כן, ממש כך. העיקר בשבילי היה שהשגתי את המטרה שלשמה עשיתי זאת: לא להרוג. ידעתי שבעיני החוק ביצעתי עבירה, עבירה חמורה. פעם אף ניסיתי לבדוק, האם על עבירה מסוג זה חלה התיישנות.

היו כמה הזדמנויות בחיי שבהן חששתי במיוחד שסודי ייחשף וישמש להטיל דופי בי ובעמדותי הפוליטיות. כך היה כשהתעקשתי לא לשרת כחייל מילואים בשטחים הכבושים, בעקבות פרסום קובץ רפורטז'ות שלי על המתחולל שם בספר "אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?" (1974). כך היה גם כשכתבתי על סרבני שטחים וסרבני גיוס, בכתבות שפירסמתי ב"זו הדרך", ב"הארץ" ובעיתונות זרה. ההחלטה להפר עתה את שתיקתי גמלה בלבי תוך כדי כתיבת ספרי האחרון, "הקורבן", שבו גוללתי את סיפורו הטרגי של חייל צעיר, הפציפיסט רותם שפירא, שבטרם מלאו לו 19 שם קץ לחייו בזמן שירותו הצבאי.*

כתבה זו (קיצורה של כתבה נרחבת שטרם פורסמה ותפורסם בהמשך באתר) פורסמה ב"הארץ" (26.5.2006).

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'".

 
1/8/2018