אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?

יוסף אלגזי, זו הדרך ואלאיתיחאד, (22.4.1969)*

 

"אבי הישיש עמל כל חייו וכשנאסף אל אבותיו לפני שש שנים, השאיר לאמי ולשבעת ילדיו בית לתפארת בן שתי קומות, שהיה גאוות שכונת אבו-טור בירושלים הערבית. אבי המנוח מעולם לא היה מעלה על דעתו מה יעלה בגורל ביתנו.

בקומה העליונה התגוררנו אמי, רעייתי, ילדי ואחי הצעיר סמיר, רווק בן 22, אשר אחי (א' עם פתח) ואני דאגנו לחינוכו. בקומה התחתונה התגוררו אחי פח'רי, רעייתו ושבעת ילדיהם.

ב-27.7.68 באו שוטרים ישראלים לחנותו של אחי פח'רי ליד שער שכם ועצרו את אחי סמיר. תחילה היה עצור 15 ימים על-פי צו מינהלי, שהוארך ב-15 ימים נוספים, ואחרי-כן בעוד שלושה חודשים והוארך שוב עד שהובא למשפט.

ב-23.1.69 הובא סמיר למשפט. הוא הואשם בהשתייכות לאירגון הסטודנטים, בחלוקת כרוזים, בהסתה נגד סיפוחה של מזרח ירושלים לישראל ובהשתתפות בפעולות המחאה ביום השנה להצהרת בלפור. סמיר נידון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל וייתרם על-תנאי, והוטל עליו קנס כספי בגובה 200 לירות ישראליות.

ב-27.1.69 שוחרר אחי סמיר מבית הכלא בתום ריצוי עונשו. חשבנו לתומנו, כי שלטונות הכיבוש יניחו, סוף-סוף, לנפשו. חודש אחרי-כן, ב-28.2.69, ביום עיד אל-אדחא (חג הקורבן המוסלמי), בשעה 6 בערב, הופיעה מכונית משטרה ליד ביתנו. בלשים פנו אלי וביקשו לדעת, אם אחי סמיר בבית. השבתי להם בחיוב. הבלשים ביקשו מסמיר להילוות אליהם למשטרה והבטיחו, ש'העניין יקח 5 דקות' וישוב מייד הביתה... 5 דקות הפכו לימים, וגם לחודשים...

אחרי יומיים, ב-2.3.69, הלכתי למטה הדרומי של המשטרה הישראלית בהר הזיתים, כדי לברר מה עלה בגורל אחי. בימי כיבוש איש אינו יכול לערוב לך מה יקרה עמך מחר, בעוד שעה ובעוד רגע. אחרי שהתעניינתי למי עלי לפנות בעניין אחי, היפנו אותי ל'ממונה'. אותו 'ממונה' ששמו דוד חן, ישב בחדר, שעל דלתו היה תלוי שלט ועליו כתוב 'ממונה על ענייני דת'...

סיפרתי לאותו דוד חן על נסיבות מעצרו של אחי סמיר ושאלתי: 'אחי סמיר שוחרר רק לפני חודש מבית הכלא, מה אתם יורדים לחייו שוב? תנו לנו לחיות!' דוד חן התקשר לפני אל קצין אחר, ששמו גולן. זה האחרון אמר לי, כי סמיר נעצר מתוך צרכי בטחון הציבור (?!) והוא מקווה, כי תוך יומיים-שלושה ישוחרר.

אני לא הסתפקתי בהבטחה זו ובמקום השארתי לדוד חן בקשה בכתב לשיחרור אחי סמיר.

יומיים אחרי פגישתי עם דוד חן, לא שוחרר אחי סמיר. במקום זה באו אנשים מהמשטרה לביתנו ומדדו את הקומה העליונה של הבית. הבנו מה צפוי לנו.

ב-6.3.69, בשעה קרובה לחצות, התעוררנו בבהלה מדפיקות עזות על דלת ביתנו. כשפתחנו את הדלת, עמדו מולנו, לא פחות ולא יותר, תריסר קציני משטרה. כל האזור היה מוקף צבא ומשטרה. בין הקצינים היה קצין בדרגה גבוהה. אחרי-כן נודע לנו, שזה היה אלוף פיקוד המרכז, זאבי. קצין דובר ערבית ציווה עלינו: 'אנו נותנים לך ולמשפחתך שעה, לא יותר, כדי שתפנו את הבית; תזדרזו, אין לנו זמן! הוציאו את החפצים!'

התרסתי: 'מדוע? מה חטאנו?'

הקצין גער בי: 'אל תתחכם! תוציא את הרהיטים! אם לא תפנו את הבית תוך שעה, נהרוס את הבית על ראשכם! אל תהיה מטורף!'

שאלתי: 'לא חבל לכם על הבית? מה אשמנו אמי, אשתי, ילדי, אני? לאן נלך? זהו הבית שלנו... אמי חולה, יש לי ילדים קטנים...'

התעקשתי לא לפנות את הבית. אחי הגדול שכנע אותי לבסוף לצאת מהבית. הם היו מבצעים את איומם והורסים את הבית על ראשנו. השכנים עזרו לאחי להוציא את הרהיטים. חלקם הגדול הושחת בגלל הבהילות.

לא ויתרתי. ניגשתי לאיזה טלפון בקרבת מקום וטלפנתי בשעת חצות לראש עיריית ירושלים המערבית, טדי קולק. אחרי שסיפרתי לו מה קורה, הוא אמר לי: 'איני יכול להתערב, זה לא בתחום סמכויותי, זה בסמכות הצבא, אין בכוחי למנוע את הריסת הבית'.

אחרי חצות החלה מלאכת ההריסה. איש מהנוכחים לא האמין למראה עיניו. אמנם, אין זה הבית הראשון אותו הורסים כוחות הכיבוש, אבל תמיד מזדעזעים מחדש. איזו אכזריות להרוס בית!

טרקטורים גדולים עסקו בהריסה. ארבע שעות הם הלמו בבית ולא יכלו לו. בסופו-של-דבר הם הצליחו להרוס רק את הקירות הפנימיים של הקומה העליונה. לעזרת הטרקטורים גויסו חיילים ושוטרים שהלמו בקירות במכושים. נדמה היה שהבית מסרב להיכנע למהרסים. בשעה 6 בבוקר הם הסתלקו, ובמקום הצלמים. במה רצו השלטונות להתגאות?

בכך לא תמו צרותינו. היתה זו רק ההתחלה.

ב-7.3.69 באו לביתנו קצין צבא וקצין משטרה. הם ציוו בקול מאיים: 'אם לא תקחו את המטלטלים שלכם מהרחוב — נחרים אותם!'

הסברתי להם, שאין לי לאן להעבירם. בסופו-של-דבר באו שכנים והעבירו את החפצים שלנו לבתים שלהם.

באותו יום, שוב כיבדה אותנו המשטרה בנוכחותה. היא ערכה חיפוש וראה איזה פלא, הם 'גילו' נשק תחת הריצפה...

אני הופתעתי, אבל לא התביישתי לומר להם, שהעניין מאוד מפוקפק בעיני.

אמרתי להם שאיני מוציא מכלל אפשרות שאיזה יד משלהם הניחה את הנשק בשעת ההריסה.

אני נעצרתי והובאתי לתחנת המשטרה במערב ירושלים. הוכנסתי לחדר בשעה שהיכו את אחי סמיר. הוא הוכה במקל על ראשו. הם תפסו אותי מייד והוציאו אותי מהחדר. חיכיתי בחוץ. עם כל צעקה של אחי, הבנתי שממשיכים להכות אותו. כל מכה שהונחתה עליו, קרעה בבשרי. אחי צעק: 'אחי עבד — זאת אומרת אני — איני יודע כלום!'

לא יכולתי עוד לשאת שמכים את אחי, וביקשתי להתפרץ לחדר בו הוכה. הקצין גולן הסכים שאראה את אחי, בתנאי שלא אספר לו אודות הריסת הבית. נכנסתי לסמיר, ולעולם לא אשכח מראה זה.

גם אני נחקרתי. אמרתי לחוקרים: 'איני יודע מאומה על הנשק שמצאתם בבית שלנו. אני חוזר ואומר לכם, כי לא אחי הביא אותו לשם. לו ידעתי על קיום נשק כזה הייתי משליך אותו רחוק מכאן. העניין מסריח מאוד'.

יום שחור היה זה. בשעה 7 בערב שוחררתי. את אחי סמיר לא יכולתי לשוב ולראות. רק ב-28.3.69 ראיתי אותו. גם לפרקליטתו, פליציה לנגר, עשו קשיים ומנעו ממנה לראותו. לראשונה היא ראתה אותו חודש אחרי מעצרו.

ב-10.3.69 מדדו את כל ביתנו, הפעם גם את הקומה התחתונה.

ב-13.3.69 שוב באו למדוד את הבית. באותו יום בא אסוננו.

בשעה 7 בערב בא דוד חן, בלוויית קצין בשם לוי, והודיעו לנו, כי הם עומדים להרוס את כל הבית מהיסוד, כולל הקומה התחתונה בה התגוררו אחי ומשפחתו. הם דרשו מאחי לפנות את משפחתו ואת חפציו מהבית. השוטרים דרשו מדיירי הבתים הסמוכים, עבד אל-סאלם דג'אני ופאוזי שאוקי, לפנות גם הם את בתיהם, כי קיימת סכנה, שעם הריסת ביתנו ייפגעו גם בתיהם הסמוכים. מההרס באמת נפגעו בתיהם, ועד היום הם נותרו ללא חשמל ומים.

כל האזור הוקף צבא ושוב החלה מלאכת ההרס. יומיים תמימים משך 48 שעות, הם עסקו בהריסת בית ששימש קורת-גג לעשרים נפשות. עתה נותרנו בלא כלום. אך גם בכך לא תמו צרותינו.

ביום שבת 15.3.69, בדרכי עם בני הקטן בן ה-4, נאדר שמו, נעצרנו בידי שוטרים ליד מחסום דרכים. השוטרים לא התביישו, וציוו גם על נאדר להרים את ידיו למעלה וחיפשו בכליו. אוי לאותה הבושה! כלום אכזריות, או, טיפשות מדריכות את צעדיהם? פניתי לשוטרים ואמרתי להם: 'מה אתם עושים? ראו, זה ילד קטן, אפילו לו היתה ג'ולה בכיסו אפשר היה להבחין בה מרחוק... מה אתם מחפשים בכליו כמו אצל פושע? מה אתם מרעילים את הפעוט במעשיכם?' דבר אל העצים ואל האבנים.

בדרך, לאחר שהתרחקנו מהמחסום, שאל אותי בני נאדר: 'מה הם חיפשו אצלי?'

השבתי: 'פצצה'.

שאל אותי נאדר: 'מה זאת פצצה?'

אותם שוטרים אילצו אותי להסביר לילד טיבה של פצצה מהו. כלום הכרח הוא שזאטוטים בני ארבע יידעו פצצה מהי?

נאדר, שהיה עד להרס ביתנו, היקשה באותה שיחה: 'הנהרוס גם אנו ביתם של יהודים?'

אמרתי לבני: 'לא! לא בני, לא נהרוס בתים של יהודים. אני מקווה שיבוא שלום ולא יהיו יותר מלחמות, פצצות, הרס בתים, הרוגים. מי ייתן ותשכח ימים שחורים אלה. מי ייתן ויסתיים סיוט זה ששמו כיבוש ותדע שלום!'

מה מעולל לנו הכיבוש? לעזאזל הכיבוש! הוא מרעיל את ילדינו. למי לזעוק?"

עד כאן סיפורו של עבד אבו-דיאב, תושב אבו-טור בירושלים הערבית הכבושה, כפי שרשמתיו מפיו.

*

קורא יקר, בן עמי,

בעוד 10, 12, 15 שנים, איני יודע בדיוק מתי, אולם באיזו שבת, שעה שתשב בביתך ותקרא עתון, או תסב ליד שולחן הסעודה, יתפרץ בנך, ובמבט מאשים ישאל אותך: אבא מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?

---------------------

* כמו כן ראה אור בספר בעל אותו כותר שכלל לקט רפורטז'ות: ראיתי, שמעתי בשטחים הכבושים – 1974-1967; שער וציורים: עבד עאבדי, 1974.