מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

 

קיץ 1958: לילה עם קרוֹפּוֹטְקִין בצינוק בכלא צבאי                              

                                  מאת יוסף אלגזי

 

החיים אינם מה שחייתָ, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם.

גבריאל גרסיה מאַרְקֶס,  לחיות [את החיים] כדי לספרם*

 

       כשלון מבצע סיני-סואץ הישראלי-בריטי-צרפתי ב-1956 חיזק את מגמות ההתנגדות באזור להגמוניה המערבית, אך הוא לא ריפה את ידיהן של מעצמות המערב מליזום תוכניות כדי לשמר בכל מחיר על האינטרסים שלהן באזור העשיר בנפט ובשל חשיבותו האסטרטגית. במארס 1957 אישר הקונגרס האמריקאי את סמכותו של נשיא ארה"ב דאז, דווייט אייזנהאואר, להעניק סיוע צבאי וכלכלי לשליטים בני חסותה של ארה"ב באזור ולשימוש בכוחותיה המזוינים של ארה"ב כדי להגן עליהם "נגד תוקפנות מזוינת גלויה מצד מדינה כלשהי הנשלטת על-ידי הקומוניזם הבינלאומי". כך נולדה "דוקטרינת אייזנהאואר".

חיילים בריטים ולגיונרים ירדנים בעמאן, יולי 1958

 

          ב-14 ביולי 1958 הפילה מהפכה  את המשטר המלוכני והפרו-מערבי בעיראק וכוננה במקומו משטר רפובליקאי.  בתגובה פלשו נחתים אמריקאים  ללבנון כדי להציל את משטרו של הנשיא כמיל שָמעוּן. יומיים אחרי כן  נחתו בירדן צנחנים בריטיים שיחידותיהם חנו דרך קבע בקפריסין. בדרכם לירדן, באופן גלוי ובאישורה של ממשלת דוד בן גוריון, חצו מטוסיהם  את המרחב האווירי של ישראל. ובמקביל – בחשאי – העבירה ישראל נשק לאנשיו של כמיל שמעון בלבנון.

 

סיור חיילי מרינס אמריקאים ברחובות בביירות, יולי 1958

 

בתגובה לסיוע הישראלי הגלוי להתערבותן הצבאית של ארה"ב ובריטניה בלבנון ובירדן  מחתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) על כך שממשלת ישראל פתחה את שמי המדינה לפני מטוסים זרים. ב-17 ביולי, בעמוד השער של קול העם, ביטאון המפלגה בשפה העברית, במקום הקבוע של המאמר הראשי היומי הופיעה רק הסיסמה, "בל תסובך ישראל בהרפתקה מלחמתית חדשה". ב-18 ביולי הכותרת הראשית של העיתון  היתה, "הפלישה האווירית הבריטית לירדן דרך ישראל – בהסכמת ממשלת ב.ג.; 'מחאה' צבועה של הממשלה על שמטוסי המלחמה הבריטיים עברו בשטח ישראל גם לפני הרשות שניתנה להם". ואילו המאמר הראשי שהופיע תחת הכותרת, "קלון ואסון", מחה בנמרצוּת, "כך הופרה בגסות ריבונות ישראל, כך נרמס ברגל גאווה כבוד ישראל – בהתאמה גמורה עם מר דוד בן גוריון, העבד הנרצע של כל אדון אימפריאליסטי". ביום א' ה-20 ביולי מסר העיתון  שהפגנה סוערת נערכה בשבת ליד שגרירות ארה"ב בת"א נגד ההתערבות האימפריאליסטית במזרח התיכון.

          הנושא נדון בהרחבה בתאי המפלגה במסגרת הסקירות הפוליטיות השבועיות, בכלל זה גם בתא המפלגתי של החיילים באזור תל אביב שעמו נמניתי,** ושנהג להתכנס בדרך כלל בשבתות בצריף של החברה פרידה זסק בשכונת נורדיה בתל אביב, שעל חורבותיה ניבנה שנים לאחר מכן דיזנגוף סנטר.

בתום אותה ישיבה נתבקשנו כמה מהנוכחים, חיילות וחיילים, ואני בתוכם, לחלק במחנה הצבאי בו שירת כל אחת ואחד מאיתנו כרוז מחאה שפרסמה המפלגה נגד הסיוע שהעניקה ממשלת בן גוריון להתערבות האימפריאליסטית בירדן ובלבנון תוך הדגשת חרפת הסכמתה להפרת ריבונותה של מדינת ישראל.  מאחר וחלוקת כרוזים אסורה בצבא, במיוחד כשמדובר בכרוזים פוליטיים מטעם המפלגה הקומוניסטית, נתבקש כל אחד מאיתנו לבצע את המשימה בזמן ובמקום שייראו לו כמתאימים - וכמובן בתבונה, כדי לא להיתפס.

          אני החלטתי לחלק את הכרוזים בשעת ערב מאוחרת במתחם המחנה הצבאי צריפין, שבאחד מבסיסיו שירתתי, במקומות ההומים בשעות היום והערב המוקדמות בחיילים, כמו למשל המרכז המסחרי, השק"ם ואולם הקולנוע הפתוח. בערב שבו החלטתי למלא את משימתי, תחבתי את חבילת הכרוזים שהיתה עטופה בנייר בתרמילי והלכתי לתיאטרון "הבימה" בתל אביב לצפות במחזה "שש כנפיים לאחד" מאת חנוך ברטוב.

בתום ההצגה נסעתי בטרמפים למחנה צריפין. הטנדר הצבאי שנתן לי טרמפ היה אמור להיכנס למחנה. כשהגענו לשער יפו של מחנה  צריפין,  שמתי לב שאנשי המשטרה הצבאית עצרו לבדיקת ה"פַּסִים" של כל אחד מהנכנסים למחנה. בדיקות דקדקניות כאלה בכניסה למחנה לא היו נפוצות באותם ימים. באותו רגע המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה  להסתלק מהמקום, אך דחיתי אותה מחשש שדווקא צעד כזה יעורר תשומת לב מיוחדת ואני עלול  להיתפס. יחד עם שאר הנוסעים בטנדר ירדתי מהרכב והתייצבתי לבדיקה אצל השוטר הצבאי. כשהוא הסתכל בפַּס שלי, הוא קרא בשמי בקול, הסתכל על נייר שהחזיק בידו, ומייד פנה לטלפון. הוא חייג מספר כלשהו, וכשענו לו מהעבר השני של הקו, הוא אמר, "יוסף אלגזי נמצא בשער יפו". אני לא שמעתי מה נאמר לשוטר הצבאי, אך בסוף השיחה הקצרה  הניח השוטר הצבאי את השפופרת והורה לי, "אתה תחכה פה".  מאותו רגע הפסיקו השוטרים הצבאיים לבדוק באופן פרטני את כל הנכנסים למחנה.

תפסתי שאני בצרות והחלטתי מייד להסתלק מהמקום.  לא ברחתי אל מחוץ למחנה – להיפך, נכנסתי למחנה ופתחתי בריצה מהירה לכיוון הבסיס שבו שירתתי כחובש, בה"ד 4 (בסיס להדרכת טירונים).  הסתתרתי מדי פעם בין העצים והשיחים ובתעלות שבשולי הכביש.  מתנשף כולי נכנסתי למרפאה בה שירתתי ומסרתי את חבילת הכרוזים לאחד משני החובשים התורנים וביקשתי ממנו להחביא אותה מייד מחוץ למרפאה.  החובש לא שאל שאלות, ואני לא נידבתי לו כל מידע. הוא  לקח את החבילה ויצא איתה אל מחוץ המרפאה. כשחזר  מסר שהשליך את החבילה באחד מפחי הזבל הגדולים הפזורים במחנה. בקושי החלפנו שלושתנו כמה מלים, ומייד הלכנו לישון. אני משער שהחובש שהשליך את החבילה בדק את תוכנה וגם מאוחר יותר שיתף במידע את חברו לתורנות.

למחרת בבוקר, סמוך לשעה שמונה, עוד לפני שהספקתי לאכול ארוחת בוקר, הגיעה אלי ממפקדת הבסיס, בטלפון, הוראה   להתייצב מייד לפני סגן המפקד. כשהגעתי למקום, נתבקשתי על-ידי רס"ר הבסיס להתלוות לחייל שהמתין לי. יחד נסענו למשרדים של בטחון שדה במחנה צריפין. בדרך לשם שיערתי שאני צפוי להיחקר והחלטתי לשמור על זכות השתיקה. את החקירה במקום ניהל קצין. לאחר שהזדהיתי  בפני החוקרים הודעתי, שאני לא מתכוון להוסיף שום מידע נוסף פרט לשמי ולמספר האישי שלי. החוקרים לא הרפו והציגו עוד ועוד  שאלות על הכרוז, על תוכנו, האנשים שמסרו לי אותו, ומה הייתי אמור לעשות עם הכרוזים. כדי למשוך אותי בלשון הם הזכירו בפני שמות של חברי מפלגה שונים כדי שאחשוב שבלאו הכי בידם מידע רב על המפלגה ופעילותה, וששתיקתי אינה מעלה ואינה מורידה. החוקרים דיברו המון. מדי פעם הם יצאו להתייעץ ביניהם,   ואני נשארתי  בשלי: לא דיברתי. כשהגיעה שעת הצהרים, החוקרים יצאו לאכול, ואותי הם השאירו לבד בחדר, ללא אוכל. כשחזרו המשיכו בחקירה ואני המשכתי בשתיקתי. לבד ממקרה אחד בו אחד החוקרים נשף על פני את עשן הסיגריה שלו, לא הופעל נגדי לחץ פיזי כלשהו. לפנות ערב הודיעו לי החוקרים שהוציאו נגדי פקודת מעצר.

ממשרדי בטחון שדה הובלתי למחנה המעצר הצמוד לכלא 4 בצריפין. היה זה המעצר הראשון בחיי, והיחיד עד לרגע זה. בקבלה לכלא נלקחו ממני שעון-היד, חגורת המכנסיים ושׂרוכי הנעליים שלי. תחילה הייתי כלוא בתא אחד עם חיילים עצורים נוספים. אבל עוד לפני שהספקתי להחליף משפטים אחדים עם שותפי לתא, התפרץ לתא שוטר צבאי. הוא הוציא אותי ממנו והעביר אותי לתא מבודד, לצינוק.

מלבד מטה ברזל צרה  צמודה לרצפה הבטון ומזרן, לא היה בו שום דבר. הייתי נורא רעב; מאז הערב הקודם לא בא כל אוכל לפי. שכבתי על המטה. אחרי ששחזרתי את קורות הלילה הקודם והיום, סיכמתי לעצמי להתמיד בקו השתיקה. בליבי חשבתי, שאם אהיה עצור עוד הרבה ימים, אנהג כמו שקראתי בספר "זכרונות של מהפכן"*** אותו כתב האנרכיסט-קומוניסט רוסי: פּיוֹטֵר קרוֹפּוּטְקִין (1921-1842). קרופוטקין הסביר איך בימים בהם היה כלוא בצינוק בבית הסוהר הוא נהג  לעשות תרגילי התעמלות וללכת הרבה כדי לא להתנוון ולא להישבר.

 בקושי הספקתי לעצום את עיני, ופתאום נשמעו דפיקות חזקות  בדלת הברזל. מבעד הדלת קרא שוטר צבאי בשמי כאילו לוודא שאני קיים. בתגובה, צעקתי שאני רעב ושלא קיבלתי שום דבר לאכול מאז הבוקר. השוטר לא הגיב ופנה לדרכו. לא עברה שעה ארוכה, ושוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת, ושוב קרא השוטר הצבאי בשמי. בפעם השלישית או הרביעית כשאותו שוטר צבאי בא להעיר אותי, הוא פתח את הדלת. מייד הבחנתי שמדובר באיש מילואים די מבוגר. לתדהמתי הוא  הושיט לי כמה  לביבות תפוחי אדמה עטופות בנייר עיתון, וגילה לי שהוא קיבל פקודה להעיר אותי מדי שעה. כאשר  בא בפעם הבאה להעיר אותי, נכמרו כנראה רחמיו עלי, ואז הוא אמר לי בערך כך: "אני לא מתכוון לבוא להעיר אותך יותר, אבל בבוקר כשאני אבוא, או מִשהו אחר יבוא, להעיר אותך, תקים צעקות שאני לא נתתי לך לישון ושלא נתנו לך לאכול". מרגע זה הניח לי השוטר צבאי במילואים לישון בשקט עד הבוקר.

          ואכן בהשכמת הבוקר, כשבא אחד השוטרים הצבאיים לתא שלי, הקמתי צעקות על כך שהשוטר הצבאי התורן לא נתן לי מנוחה, העיר אותי מדי שעה והפריע לי לישון. וכשהביאו לי את מה שקראו ארוחת הבוקר - גבינה, מרגרינה, ריבה ופרוסות לחם מעורבבים בתוך מסטינג אחד, סירבתי לקבל אותם ודרשתי במפגיע לאפשר לי לפני האוכל לשטוף את הפנים עם סבון ומים, לצחצח את השיניים ולקבל מגבת נקייה. עוד הוויכוח בעניין הרחצה נמשך, הגיע למקום חייל אחד, שלקח אותי חזרה למשרדי בטחון שדה.

אני כמעט בטוח, שבאף שלב - לא בדרך מהבסיס לביטחון שדה, לא בזמן החקירה, ולא בדרך ממשרדי ביטחון שדה לכלא 4 ובחזרה - לא נכבלתי באזיקים.  אני סבור שאם זה היה קורה לי, לא הייתי שוכח זאת מאחר ומעולם לא חוויתי חוויה זו.

          כשהגעתי למשרד ביטחון שדה מחיתי על כך שלא בא אוכל לפי מיום אתמול. התברר לי שהמשטרה הצבאית דיווחה לחוקרים שעשיתי בעיות כשהביאו לי את ארוחת הבוקר, ושאני אשם שלא אכלתי.

כשהתחדשה החקירה, היא לא קידמה במאומה את החוקרים. לקראת הצהריים, די במפתיע, שיחררו אותי והורו לי לשוב לבסיס שלי.

          עם שובי למרפאה,  קיבלו אותי החובשים בשמחה. השניים שידעו על מה ולמה  נעצרתי לא אמרו דבר. זמן מה חשבתי, שאולי בסופו של דבר הפרשה תישכח, אבל ליתר בטחון החלטתי להתכונן לאפשרות של מעצר וחקירה חוזרים. פניתי למשרדו של עו"ד משה רודיטי, חבר מפלגה ותיק שכבר איננו בחיים, וביקשתי ממנו שידריך אותי כיצד לנהוג  בעתיד במקרה שאעצר ואחקר שוב ויספק לי מקצת החוקים הצבאיים הרלוונטיים. אני מוכרח להודות שלמדתי ממנו ומהחומר שהוא נתן לי לא מעט דברים שעזרו לי בהמשך.

          במפלגה עלתה השאלה, מי סיפק לשלטונות את המידע על חלוקת הכרוזים בצבא. חלוקת כרוזים מטעם המפלגה בצבא לא היתה תופעה שכיחה. החברים שידעו על החלוקה נקראו לבירור. חבר אחד חמק מהבירור ועזב במפתיע את אזור תל אביב דרומה לקרת מלאכי ובדרך זו הודה בפועל שהוא זה שהלשין. הכרתי אותו. במפלגה גילו מהר מאוד את מקום הימצאו, אבל לא עלה דעתו של איש לחפש אחריו ולבקש ממנו דין וחשבון - וטוב שכך.

חששותי התאמתו. כעבור שבועיים בערך, ביום שישי אחד - בהמשך יתברר מדוע אני זוכר שזה קרה דווקא ביום שישי – נקראתי שוב למפקדת הבסיס. הפעם נמסר לי שעלי להתייצב במשרדי מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) הסמוכים לכלא 4. בדרכי לשם, במסדרון של המרפאה, ראיתי חבר בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) אותו הכרתי, שתגייס ממש באותם ימים. כשניסה לדבר איתי,  לא עניתי לו אבל שילבתי את ידיי בתנועה של הנחת אזיקים. הוא הבין היטב בדיוק מה קורה, וכשהגיע לביתו באותו יום שישי דיווח לחברים במפלגה ש"יוסי נעצר".

במשרדי מצ"ח חיכה לי קצין בדרגת סגן-מישנה, שקרא מתוך טופס חקירה שהיה מונח לפניו, כי אני מואשם בעבירה של חלוקת כרוזים פוליטיים בצבא, פעולה האסורה על-פי החוק הצבאי. כשביקשתי לראות את טופס החקירה הוא לא התנגד, אך ברגע שהוא מסר לי אותו, הזדרזתי לכתוב  בו, שאני מסרב להיחקר בפניו ושאענה על שאלות רק בפני בית דין צבאי. הקצין החוקר ההמום הביט בי משתאה, חשב לרגע ואמר לי בפשטות: "עכשיו אני לא יכול לעשות איתך שום דבר. לך הביתה, ואנחנו נחליט בהמשך מה לעשות איתך".

כשחזרתי למרפאה, גילו לי חברי מה קרה בשבועיים מאז מעצרי הראשון. פקיד המרפאה, שגוּנב לאוזנו   מה שקרה במרפאה באותו ערב שברחתי מהשוטרים הצבאיים בשער יפו, איים על שני החובשים, שאם לא יספרו ביוזמתם למפקד הבסיס או לביטחון שדה מה שקרה באותו ערב, הוא יעשה זאת בעצמו והם ייחשבו כשותפים לדבר עבירה. שני החובשים נבהלו וסיפרו. לא הגבתי. אותו פקיד מלשין שנא אותי בשל היותי קומוניסט, עובדה שבדרך כלל לא הסתרתי מחברי בצבא.

בשלב זה הבנתי שההשתלמות אצל עו"ד רודיטי השתלמה בהחלט. על פי החוק הצבאי דאז (אינני יודע אם הוא בתוקף גם היום), חייל שעמד למשפט בפני קצין שיפוט זוטר, היה רשאי לסרב להישפט בפניו ולדרוש להישפט בפני קצין שיפוט בכיר, ובכך מיצה את זכותו לדרוש ערכאה גבוהה יותר. אבל אם החייל הובא  כבר בפעם הראשונה למשפט בפני קצין בכיר, היה רשאי לסרב להישפט בפניו ולדרוש להישפט בפני בית דין צבאי, המאפשר דיון משפטי וייצוג על-די סנגור מורשה על ידי הצבא. ואולם ההחלטה אם להעמיד חייל לדין בפני בית דין צבאי היא בסמכותה הבלעדית של  הפרקליטות הצבאית ולא של החייל. בעקבות מה שכתבתי בטופס החקירה של מצ"ח, נציג מטעם הפרקליטות הצבאית רִיאיין אותי כדי לשמוע מפי מדוע אני מבקש לעמוד לדין בפני בית דין צבאי. לאחר הראיון קיבלתי הודעה מהפרקליטות הצבאית, שבקשתי לעמוד לדין בפני בית דין צבאי נדחתה.

בסופו של דבר, הועמדתי למשפט בפני מפקד הבסיס, קצין בדרגת סגן-אלוף בתפקידו כקצין שיפוט בכיר, ושנודע בתור קצין נוקשה. אם אוסיף פרטים לתיאור שלו, במיוחד פרט מסוים, ודעותיו הפוליטיות, רבים מבני דורי ינחשו מי זה היה.

המשפט ארך כחמש דקות. אני לא זוכר את נוסח כתב האישום, אבל אני  זוכר היטב איך הוצעדתי שמאל-ימין אל תוך לשכתו של מפקד הבסיס  לקולו הרועם של רס"ר הבסיס, וכן שתיים מתשובותי לשאלות מפקד הבסיס. לשאלה, האם אני מודה באשמה – השבתי בשלילה. ובמענה לטענת המפקד, כי אחד החובשים (שאת שמו הוא הזכיר) אישר בעדותו את עניין הכרוזים – השבתי שהוא משקר. נפסקו לי 35 ימי מאסר על תנאי לחצי שנה. למען האמת, הופתעתי שלא הוטל עלי עונש  של מאסר בפועל ולא הורדתי בדרגה מרב-טוראי לטוראי.

כשחזרתי למרפאה וסיפרתי על תוצאות המשפט, השתתפו מרבית החובשים  בשמחתי פרט לפקיד שהלשין. התעלמתי ממנו. הידיעה פשטה מהר מאוד בקרב חיילים וקצינים בבסיס ורבים הגיבו בשמחה. אחד הקצינים גילה לי מדוע לדעתו יצאתי בזול מהמשפט, רק עם מאסר על תנאי. הוא אמר, "אתה צריך להודות על כך לדוקטור חוה פרלשטיין (ששימשה כרופאת הבסיס משך שנים ארוכות בדרגת רס"ן, ושאיננה היום בחיים), שהפעילה לחץ כבד על מפקד הבסיס והדגישה  שאתה חובש מצויין". (עוד לזכותה של  ד"ר פרלשטיין: באותם ימים היא גם ניסתה לעזור לאבי כשהיה מאושפז בבית חולים תל-השומר לפני מותו.)

קצין הדת של הבסיס, שאתו הייתי קשור בקשרי הערכה וידידות, הזהיר אותי: "תזכור שבמשך החצי השנה הקרובה תצטרך לשמור על עצמך ולא לעבור שום עבירה. יהיו מי שיחכו לך בפינה".

בסוף יולי שעבר פניתי ללשכת ראש אגף כוח אדם במטה הכללי של צה"ל וביקשתי לקבל את חומרים הנוגעים לפרשה הזו המצויים בתיקי האישי; טרם נעניתי.

נשארו לי כארבעה חודשים עד השחרור. ובאמת  נזהרתי, אך פעם אחת, שבועות לפני השחרור המיוחל, מעדתי. אחד הקצינים בבסיס שלא סבל אותי, תפס אותי מסתובב בבסיס לבוש סוודר וללא דרגות הרב-טוראי. הוא הגיש תלונה נגדי בתקווה שבמשפט יופעל  המאסר על תנאי. לעזרתי בא אותו קצין דת, שהצליח בדרכו שלו לשכנע את הקצין מגיש התלונה לבטל אותה.

זמן קצר אחרי אותה תקרית, הוצאתי על-ידי ד"ר פרלשטיין לחופשת שחרור עם הוראה מפורשת, שרגלי לא תדרוך בבסיס אלא ערב השחרור כדי להצטייד ב"טופס טיולים"  (אותו טופס המאשר שאין עליך שוב חובות והמאפשר לך להשתחרר).

למחרת התייצבתי לבסיס קליטה ומיון בתל השומר כדי להחזיר את הציוד הצבאי שעדיין היה ברשותי ולהשתחרר, סוף-סוף, משירות חובה, אך לצערי לא משירות מילואים שנמשך למעלה משלושים שנים.

אני חייב להודות בעוד משהו. אחרי שיצאתי מבסיס קליטה ומיון משוחרר וחופשי, לא יכולתי להתאפק ועשיתי מעשה קונדס שזמן רב חלמתי לעשותו: מצויד בגיר צבעוני עבה כתבתי בצד האחורי של הבודקה של הש"ג בשפות שונות ובאותיות קידוש לבנה מלה אחת, המתחילה בח'י"ת. אתם מנחשים נכון.

-----------------

Gabriel Garcia Marquez, Vivir Para Contarla, 2002 ; גבריאל גרסיה מרקס, לחיות כדי לספר, תל אביב, עם עובד, 2003.

** למען הגילוי הנאות, מאז 1990 אינני חבר בארגון מפלגתי כלשהו.

*** פיוטר קרופוטקין, זכרונות של מהפכן, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1950.

 

        

 
1/8/2018