מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

 

אוקטובר 1956: טבח כפר קאסם ומלחמת סיני-סואץ

מאת יוסף אלגזי

 

חוברת משנת 1976 ובמרכזה ציור של האמן עבד עאבדי

 
 

החודש מלאו 51 שנים לטבח כפר קאסם שהתבצע ביום בו פתח צה"ל במלחמת סיני ב-29 באוקטובר 1956 שהפכה מהר מאוד למלחמת סיני-סואץ אליה הצטרפו צרפת ובריטניה.

דליה קרפל, עיתונאית מחוננת שהעט שלה שואב את השראתו ממעיינות ליבה ושכלה, פרסמה במוסף "הארץ" (8.10.08) מאמר מרתק בנושא. מאמרה, "אנחנו לא ירינו",  תוקף זווית שלא נודעה עד כה:  "סרבני הפקודה", אותם אנשי משמר הגבול שלא מילאו אחר הפקודה שקיבלו לרצוח אנשים בדם קר. 51 שנים אחרי הטבח, קרפל איתרה את "סרבני הפקודה" שפתחו בפניה את סגור ליבם.

פרטים במאמר, ובעיקר בבּוּקסה המציגה ציוני דרך בפרשת הטבח עוררו אצלי זיכרונות מאותה תקופה.

באותם ימים של ערב פרוץ מלחמת סיני-סואץ 1956 הייתי חייל-טירון, "בשר טרי" כפי שנהגו בזמנו לכנות חיילים-טירונים. את אימוני השדה עברה פלוגת הטירונים שלנו באזור ניצנים בואכה אשקלון. באחד הימים  במהלך חודש אוקטובר, לגמרי במפתיע, קיבלה הפלוגה שלנו,  ואיתה פלוגות טירונים נוספות שהתאמנו בשטח,  פקודה לקפל בזריזות את הציוד שלנו ולהתכונן לשוב לבסיס האם  בבה"ד 4 בצריפין.

רק כשהגענו לבסיס, נתבשרנו שהטירונות שלנו נסיימה. באופן טבעי החיילים בפלוגה צהלו משמחה, אך אני התייחסתי לעניין די בחשדנות. שהרי במהלך ימי הטירונות שלנו, צה"ל ביצע מספר פעולות תגמול בשטח ירדן (נגד משטרת א-רהוה, מבצע "יהונתן", 11-12.9.56; נגד מצודת משטרת ע'רנדל, מבצע "גוליבר", 13-14.9.56; נגד משטרת חוסאן, מבצע "לולב", 25-26.9.56; נגד משטרת קלקיליה, מבצע "שומרון", 10-11.10.56) – ולכן, לא הייתי צריך להיות מצביא ואסטרטג כדי להשלות את עצמי שההפסקה הבהולה של הטירונות מבשרת רגיעה בפעילות הצבאית-מלחמתית. ריח חריף של אבק השריפה היה באוויר.

ואומנם יום או יומיים אחרי שובנו לצריפין נלקחו חיילי הפלוגה, מי לעבודות סַבָּלוּת (פירוק אוניות נשק זרות; מאלו מדינות – לא גילו לי;  במהלך המלחמה יכולתי לשער שאלו היו  צרפתיות או בריטיות), ומי לשמירה ביישובי הספר. להפתעתי ולהפתעת חברי לפלוגה, אני שוחררתי הן מעול הסבלות והן מנטל השמירה. במקום זאת הועסקתי בכל מיני עבודות רס"ר בבסיס. לא רק אני ניחשתי "מי" דאג לכך, גם כמה מחברי לפלוגה ניחשו גם הם "מי" דאג לכך. נמצאו ביניהם כאלה שלא היססו לחשוף בקול רם את ניחושם, כמה מהם אף קינאו בי. הניחוש היה: תנחשו גם אתם.

עד שלא פרצה המלחמה ב-29 באוקטובר 1956 לא ידענו בבירור נגד מי היא תכוון: ירדן או מצרים.  

מייד אחרי תום המלחמה נשלחתי לקורס חובשים קרביים כמתוכנן. באפטר-דיוטי הראשון נסעתי לתל אביב. את הורי לא יכולתי לבקר מאחר והם חיו באותם הימים בקפריסין. בתל אביב נסעתי ישר למרכז המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב"בית אליושה". שם, לראשונה, שמעתי על  הטבח בכפר קאסם שממשלת דוד בן גוריון  עליו הטילה חומת איפול וצנזורה. כאן קראתי לראשונה את התזכיר שחיבר ח"כ תופיק טובי בעקבות העדויות שהוא שמע יחד עם ח"כ מאיר וילנר בעקבות ביקורם בכפר. המום,  עם רדת החשיכה, תחת גשם זלעפות, לבוש מעיל רוח ארוך וישן,  נסעתי לכפר קאסם. רחובות הכפר היו שוממים מאדם. האנשים היו מסוגרים בבתיהם. הכפר היה נתון בעלטה גמורה, אולי בגלל עוצר שהשלטונות הטילו עליו או שהתושבים הטילו על עצמם בשל האבל והזעזוע שהיו נתונים בהם.  אזכיר, באותם ימים, כמו יישובים ערבים רבים בישראל, גם כפר קאסם לא היה עדיין מחובר לרשת החשמל.

חשתי כאילו אני מבקר ביישוב רפאים. צעדתי לאורך העורק הראשי של הכפר, וכשהגעתי לרחבה, המוכרת לי היום כרחבת אחד מבתי הקפה בכפר, חזרתי על עקבותי. לא דיברתי עם איש שהרי לא פגשתי נפש חיה. שיערתי מראש שזה מה שיקרה. פשוט רציתי להיות בכפר ולהרגיש. ביודעי, גם אם במעורפל, מה שקרה הרגשתי מועקה כבדה.

                                     

*

 

בדצמבר 1956, לאחר שסיימתי את קורס החובשים, נשלחתי לשרת במרפאה הבסיסית בשרם א'-שייח'. על חוויותי שם אספר בהזדמנות  אחרת. בסוף חודש פברואר 1957 התפניתי משם בנסיבות מיוחדות עליהן לא אתעכב. כשסיימתי את המשימה שהוטלה עלי במרכז הארץ  כבר לא יכולתי לשוב לשרם א'-שייח' מאחר וצה"ל החל את פינוי האזור.

אחרי שרם א'-שייח' הציב אותי חיל הרפואה במחנה "שנלר" בירושלים בו שירתתי תקופה קצרה למדי. גם פה הזדמנו לי כמה חוויות שעוד יסופרו. הפעם אספר רק על אחת מהן.

באחד הערבים הראשונים לשהותי ב"שנלר", אינני זוכר אם זה קרה בחדר האוכל או בקנטינה של השק"ם, נתקלתי עם כניסתי למקום בהמולת שמחה סביב מישהו שלא היה מוכר לי. חיילים וקצינים עטפו את המישהו הזה  באהדה מופגנת, והוא  מצידו צחק במלוא פה והיה מאוד מרוצה מעצמו ומהמעמד. סקרן, שאלתי את אחד החיילים, שכני לשולחן, מי האיש. שכני השיב לי, "מה אתה לא יודע, זה ... 'הוא' מחכה למשפט שלו בעניין כפר קאסם. אל תדאג לו 'הוא' וחבריו אָלְיָעְנִי יושבים בכלא, הם כולם עושים חיים, מבלים הרבה בבית".

בעודי יושב  שם, למקום נכנסה א' חובשת-חיילת  ששירתה אף היא ב"שנלר"  ולפני כן שירתה איתי במרפאה בשרם א'-שייח. ברגע שהיא נכנסה וראתה את המולת השמחה סביב אותו מישהו וגם אותי, היא קלטה מייד את הסצנה. א' ראתה מחובתה למהר לדווח על המפגש לק' רס"ר המרפאה ב"שנלר"  שאף הוא שירת איתנו משך תקופה קצרה במרפאה בשרם א'-שייח'. החובשת א' והרס"ר ק' שהפגינו את עמדותיהם הפוליטיות הלאומיות גם ידעו שאני קומוניסט וניהלו עימי ויכוחים פוליטיים די ערים.  אך מה לעשות, שניהם גם רחשו לי חיבה. הרס"ר ק' פתר בפשטות את הדילמה בפניה שניהם עמדו, הוא נקט בשני צעדים: מחד, הוא מיהר לדווח לביטחון שדה במחנה על המפגש שלי עם אחד מנאשמי  כפר קאסם; ובמקביל, הוא בא אלי והזהיר אותי, לטובתי, להתרחק מהאיש ומחבריו.

ימים לאחר מכן חיברתי בין הדמות שפגשתי במחנה "שנלר" לתמונתו בעיתונות כאחד מהנאשמים המרכזיים בפרשת הטבח בכפר קאסם. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ודן אותו לשנות מאסר ארוכות. אך כמו כל שאר הרוצחים - הזכירה לנו דליה קרפל במאמרה האחרון, בדצמבר 1959, אחרי הקלה בעונש בערעור, הפחתה נוספת על ידי הרמטכ"ל וחנינה מנשיא המדינה (יצחק בן צבי) - כל הרוצחים יצאו לחופשי. ולמרבה האירוניה, לימים,  רס"ן שמואל מלינקי שהורשע ברצח 43 אזרחים ונדון ל-17 שנות מאסר, מונה לקצין ביטחון בקריה למחקר גרעיני בדימונה. ואילו מפקדם של הרוצחים, המח"ט אל"מ יששכר שדמי זוכה על-ידי בית המשפט מאשמת רצח, הורשע בחריגה מסמכות על שהטיל עוצר בלי צו המושל הצבאי; העונש: קנס סמלי בסך גרוש אחד, עשר פרוטות ...

                                               

*

נתן אלתרמן על "סוכּת השתיקה" שנפרשה על הזוועה

           

ב-7 בדצמבר 1956, נתן אלתרמן כתב ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" על הפרשה. להלן קטע:

 

אך מאתנו, מהמון בית ישראל, גוזלים את זכות היסוד של הידיעה ושל הדין.

שכן מיום המעשה ועד עתה נתון אותו הפרק לטיפול

של לחש סוד שאינו סוד כי כבר יצא לשוטט בארצות חוץ,

שכן מאז ועד עתה אופף את זו הפרשה איפול

איפול לא-אנושי ולא-צודק ולא-נחוץ,

וזמרים וזמרות שרים את שיר-משמר-הגבול

וקול דמי נקיים חופר אפיק בו וערוץ.

וכך במקום הקו העז והברור אשר יפריד בין הציבור ובין פושעיו,

בין מלאכת המשמר ההכרחית ובין הופכי צלמה לצלם חרדות,

נפרשת סוכּתה של שתיקה על כל וכל יחדיו

והוועדה אשר הוקמה לחקור היא הסודית, החשאית והאילמה שבוועדות.

וכך נהיה כולנו, בלי-משים ועל כרחנו, מאיש הרחוב ועד ראשי מטות ועד שרים בממשלה,

כשותפים לאחריות-שמירת-סודו של מעשה דמים בל ישמע קולו,

וכך יוצא כי עם המתעתד להיות אור לגויים אינו מראה סימן של התרגשות קלה

על זעוה שנעשתה בידי שומרים שומרי-גבולו.

        

 
1/8/2018