לזכרה של חנה שם טוב (שטרן) 2008-1927

עיתונאית שלחמה נגד אי-צדק

בני משפחה וידידים ליוו ביום א' (23.11.08) את חנה שם טוב (שטרן) אל דרכה האחרונה. רבים יזכרו אותו פרק בחייה כעיתונאית ביומון הקומוניסטי "קול העם" בו תיארה בכישרון וברגישות רבה את מצוקותיהם של דרי המעברות, שכונות העוני והיישובים הערבים. לזכרה של חנה מובאות בהמשך שתיים מהרשימות שהיא פרסמה בקיץ 1959 על המאבק של תושבי ואדי-סאליד בחיפה. יש לקוות שיהיה מי שיקבץ לספר מבחר מהרשימות שהיא כתבה במשך השנים.

בנים חורגים

הכרתי עוד לפני מספר חודשים. מדי פעם, מאז, נזכרתי בעיניה השחורות, העמוקות והעצובות. הן הטיחו האשמה אילמת. על אחת כמה וכמה נזכרתי בהן, כאשר ביום החמישי לפני שבוע, עלו דרי חיפה התחתית, שוכני ואדי סאליב, לחיפה העלית, ומרי ליבם וגורלם פרץ כל סכר.

ז'אקלין היא רק בת שלוש-עשרה, וכתפיה הענוגות כבר נושאות את עול הטיפול בארבעת אחיה ואחיותיה הצעירים; וידיה הילדותיות עושות בכל מלאכת-יד, - שאיננו בית.

הכרתי אותה בביתה, בחדרה האחד של המשפחה בת שבע הנפשות, שאיננו חדר כלל, אלא מין חלל בתחתיות המבנה, - ואדי סאליב מס' 12 – שקומות, קימורים, מסדרונות וכוכים מגובבים בו זה על גבי זה, ופתחו היחיד של החדר הוא הדלת המובילה אליו פנימה.

בחלל זה גר מרדכי רביבו – אביה של ז'אקלין – עם חמשת ילדיו, ולפעמים גם אשתו נמצאת עמו, אין בו תאורת-חשמל, בחלל הזה, וגם אור היום אינו חודר אליו במידה מספקת, ואוויר של מחנק וריח של עובש ועיפוש, סובבים את דייריו. מחנק, - באלף מובנים. בית-השימוש משותף שם עם עוד משפחה עמוסת ילדים. מקלחת אין כלל והליכה לבית-המרחץ – לירה אחת עבור מקלחת – מתאפשרת רק לעתים נדירות בגלל המצוקה הכספית.

מרדכי רביבו עובד בדחק. 90 לירות בחודש. חודש לפני שביקרתי אצלם, עשו לו חשבון בצרכניה לפיו התברר לו כי על המצרכים המינימאליים ביותר: לחם, מעט עדשים, קצת סבון, נפט, איזשהם ירקות ומשהו-משהו לשתות – הוא הוציא 118 לירות, וצריך גם לשלם שכר-דירה לאפוטרופוס והחובות על דמי-המפתח שלקחו ממנו בשביל חלל זה. בגדים לא קונים בכלל. איך שהוא מכסים את מערומי הילדים, בירושות  ומתנות-חסדים למיניהן: ובחדר אין ארון. אין גם מה להכניס בתוכו. במרוקו היה מרדכי צורף. אחר-כך ישב שמונה שנים במעברת טבריה. ולא היתה עבודה. לפני שישה חודשים עבר באישור הסוכנות לוואדי סאליב. וגם פה אין עבודה. אשתו הראשונה, אם ילדיו עזבתו לאנחות. התגרשו, חזרה להוריה, "לא רצתה חיים כאלה", הוא אומר. וגם אשתו השנייה, שילדה לו תינוק, נעלמת לעתים תדירות יחד עם תינוקה והולכת אל משפחתה שלה. בתוך מצוקה כלכלית איומה זו נוצרות הרבה טרגדיות משפחתיות.

עכשיו ממלאת ז'אקלין הקטנה את תפקיד האם בבית. אמא קטנטונת, שהיא בעצמה ילדה עדיין. ואין היא יודעת קרוא וכתוב, כי לא הלכה לבית-ספר. תמיד צריכה היתה לטפל באחיה ובאחיותיה. עיניה הנבונות מאשימות באלם באבא... האבא נותן, לעתים בכוס עינו. מתחמק אל מקסם הטיפה המרה. ועיני ז'אקלין עמוקות ועצובות...

*

          אינני יודעת אם מרדכי רביבו היה בין המפגינים והמתפרצים ביום חמישי ההוא. הוא עשוי היה להיות. כל מרי ליבו – "רוצים למות ולא לחיות ככה", אמר לי אז – עשוי היה לפרוץ בהפגנות של אותו יום, ובהסתערות על העיר העליונה.

          משפחת מרדכי רביבו היא רק אחת מני רבות בוואדי סאליב, ובשכונות עוני אחרות בחיפה. ואדי סאליב והסמטאות המובילות אליו והיוצאות ממנו הוא אחד מאותם פרברים שהינם בנים חורגים לעיר הכרמל חיפה, הנקייה ועטורת הגנים. כאן אין אף גן אחד. אין גם מקום לגנים. הכל מגובב כאן בצפיפות איומה: מדרגות, סמטאות, מבוכים, וגם לא נקי כאן: את הרחוב הראשי עוד איכשהוא מפנים מלכלוך בתקופה האחרונה, אבל ברגע שתסטה ממנו קמעה תתקל בזבל המשתפך מעל לפחים או מקשט מקומות-מסתור שאינם נסתרים כלל, ובבורות-השופכין העולים על גדותיהם, בלכלוך הזה מדשדשים הפעוטות – לרוב יחפים וערומים למחצה – מבשלות הנשים על הרצפה, את ארוחותיהן הדלות, וגברים רבים מבלים זמנם בבטלה – כי עבודה אין.

          פעם גרו פה, במצוקה לא פחות גדולה, עמלים ערביים, לרוב פלחים שעזבו את כפריהם, כדי להשתכר מחייתם בעבודה מפרכת בעיר הנמל הנבנית ולאסוף פרוטה לפרוטה בתקווה לצאת מהחובות בהם שקעו בכפריהם. רובם לא הצליחו מעולם לצאת למרחב והפכו לפועלים שכירים, תחילה היו מתגוררים ברחובות ממש. אחרי-כן הקימו להם אותם משכנות-עוני המקיפים את חיפה. אחרי-כן נאלצו לברוח מהעיר ומעט רכושם, שנרכש בדי-עמל, נשדד. אחרי-כן שוכנו בבתים אלה עולים יהודים, מרודים וסובלים עוד יותר; ו"רשות-הפיתוח" לוקחת מהם דמי-מפתח ומגישה נגדם משפטים כאשר הדיירים מתחלפים ואינם משלמים לרשות זו – הנקראת משום-מה "פיתוח" – את החלק המגיע לה, לפי דעתה.

*

          בעיר התחתית התחלפה במשך השנים האוכלוסייה. מי שזכה להגיע למקום עבודה קבוע ויכול היה לפרנס במשכורתו את משפחתו (אם לא היתה עמוסת-נפשות עד מאוד) ולהמשיך לעבוד תקופה ארוכה באותו מקום-עבודה, מי שהצליח לחסוך פרוטה לפרוטה, ויכול להעיז לשקוע בחובות – השתדל לצאת מכאן. ממילא התרכזה בשכונות אלו אוכלוסיה שמצבה הכלכלי והסוציאלי  הוא מן הירודים והקשים במדינה. וחלקם של בני עדות-המזרח ויוצאי צפון-אפריקה הלך וגדל בהן במשך השנים. זוהי עובדה.

          כאשר ב"קול-העם" היו מתארים את המציאות בשכונות אלו, נמצאו הטוענים, כי הקומוניסטים משחירים את פני המציאות. עתה – לאחר ההתפרצות הזועמת הלכו לשם כתבי העיתונים ויש להודות כי התמונה, בכל אימתה, הולכת ונחשפת בכתבות הרבות של העיתונים. לפחות זאת השיגו אלה שיצאו לרחוב – גם אם הדרך עליה עלו עליה אינה עשויה להושיעם ואין להצדיקה – שבר מצוקתם האיומה הגיע אל רבים שלא חלמו, בחלומותיהם הרעים ביותר, כי כך חיים בישראל והוא אינו נותן מנוח לאלה שידעו על כך ובחרו להתעלם ולהשתיק.

*

          אולם מזכיר מועצת-פועלי-חיפה, יוסף אלמוגי, טוען במצח נחושה, כי אין לראות את שורש הדברים במצבם הסוציאלי של האנשים, אלא בהסתה, (אדרבא, שילך וינסה מישהו להסית את דרי הווילות של הכרמל!). הוא ממשיך וטוען: "הנה הביטו, במקומות-העבודה יש מיזוג-עדות מלא, אין כל הרגשת-קיפוח"... אלא שזוהי הרי צרה – והמפלגה הקומוניסטית חזרה והדגישה זאת תמיד – כי חוסר-העבודה הוא אחד הגורמים העיקריים המונעים בעד מיזוג העדות, היוצרים ניגודים ביניהן. והעובדה היא כי אחוז מחוסרי-העבודה מבין עדות-המזרח גבוה בהרבה מעל לאחוז הכללי שלהם בקרב האוכלוסייה. זאת ועוד: גם במקומות-העבודה המצב איננו ורוד כל-כך. מפני שמדיניותה של ההסתדרות מכניסה עשרות מחיצות בין סוגי העובדים השונים, ואחת ממחיצות אלו היא החלוקה לעובדים קבועים ובלתי-קבועים. ושוב, גדול חלקם של בני עדות המזרח ויוצאי צפון-אפריקה, בקרב אותם עובדים שלעולם אינם זוכים לקביעות, למרות שהם עובדים שנים עבודה חלקית או מלאה במקומות העבודה הגדולים. כפי שהגדיר זאת אחד מהם: "מפטרים אותי תמיד שבוע לפני שמגיעה לי קביעות, כדי לקבל אותי שוב לאותו מקום-עבודה, לאותו תפקיד – כעובד זמני".

          הנה כי כן, דווקא בחיפה "האדומה", בחיפה של מקומות-העבודה הגדולים, וההסתדרותיים לרוב, בהם שולטים ה"בוסים" האיגוד-מקצועיים שלטון רב-עוצמה, דווקא בחיפה זו, פשה הנגע של עובדים קבועים, שבאופן קבוע נשארים במעמד של זמניים.

          תוסיף עליהם את כל אותם רוכלים ובעלי-מלאכה הזעירים המוצאים את פרנסתם בקושי, את המקרים הסוציאליים המרובים ומעל לכל - את מחוסרי-העבודה הרבים, המתקיימים קיום-לא-קיום על עבודת-הדחק המנוונת ושכר-הדחק-הרעב – והרי לך תמונה של המצב הסוציאלי בשכונות הללו. ואם יש מי שמנסה להציג את הדברים כך, כאילו בעיר התחתית שולט העולם-התחתון, הרי אינו אלא הופך את הדברים על ראשם ומשקר מדעת או שלא מדעת. כי בעיר התחתית גרים אנשים עמלים המקיימים ביושר ובקושי איום, ואם המציאות בה הם חיים, דוחפת חלק קטן מהם לפשע – הרי אבי החטאת לא מהם יצא.

          ואזי, כאשר מצטברת המרירות והמצוקה מגיעה עד נפש, נחוץ רק גפרור שיצית את התבערה; והמרירות פורצת לה דרך החוצה.

המשטרה ירתה על איש בגילופין – ומי לנו יערוב את קלות זו בה לחצו על ההדק, גם שורשה אינו נעוץ באותה מארת-הזילזול בשכבות מקופחות שפשתה בציבוריות שלנו? טרם שמענו כי שוטרים פתחו ביריות על מישהו מכובד מבאי הבארים המפוארים על שפת ימה של תל-אביב למשל, אשר אחדים מהם, כפי שמתפרסם לעתים בעיתונות, משתוללים לא פחות... המשטרה ירתה על איש בגילופין ויריות הרות-אסון אלה, הן שהציתו את אש הזעם. כיצד קרה הדבר שהזעם פרץ את האפיק הרה-הסכנות של התפרעות בין-עדתית שאיננו עשוי לתרום דבר לפתרון הבעיות ומסיט את האנשים מדרך המאבק הנכון על דרישותיהם הצודקות. – מי אשם בכך, ומה אומרים על כך דרי ואדי סאליב  עצמם – על כך ברשימה הבאה.

"קול-העם" –  17.7.1959                

מי האשם ?

ההפגנה היתה סוערת וזועמת מראשיתה, והרת-פורענויות באחריתה. "המשטרה הרגה אחד מאתנו" – זעקו הבחורים הצעירים שצעדו בראש ההפגנה, ובידיהם דגלים שחורים ודגל כחול-לבן טבול בדם. אחריהם צעדו נשים, בני-נוער, ילדים, ועוד בחורים צעירים, וגם קשישים. כ-300 איש צעדו כבר בראשיתה של ההפגנה. דרי הכוכים בוואדי-סאליב יצאו אל הרחוב. בזעקה: "המשטרה הרגה אחד מאתנו" ביטאו את תמצית מחאתם על קיפוחם העדתי והסוציאלי גם יחד. ואם קראת מישהו הצידה, באותו שלב של ההפגנה, עוד מוכן היה לספר לך על תנאי-חייהם המרים של בני השכונה.

אלא שמישהו כבר אז החל לצעוק: "אם לא יתנו לנו את השוטר שירה, נהרוג את כל הלבנים". אחר-כך, בהמשכו של היום, כאשר ההפגנות התפזרו והתאספו שוב ושוב, הלכה וגברה נימה זו, לוותה במעשי-התפרצות לחנויות, בהפיכת מכוניות והצתתן, ולבסוף, בעלייה להדר-הכרמל, בהריסת חלונות-ראווה תוך זעקות מרות ופראיות, עד להתערבות של  כוח משטרתי גדול. רחובו הראשי של הדר-הכרמל דמה לעיר שלאחר-פוגרום ושוטרים אין ספור, חבושי כובעי-פלדה ונושאי מגינים ואלות, סובבו בעיר והִשרו מועקה בהזכירם את שאִרע.

בחור צעיר, יוצא אחת מארצות צפון-אפריקה, חבוש כיפה, הטיל בחמת-זעם את עציציה של מוכרת-פרחים בזגוגיות חנותה הקטנה, וניפץ עציץ אחר עציץ. בהגיעי למקום כבר נופץ הכל ללא הכר והאישה הקשישה עמדה חסרת-אונים בתוך כל ההרס הזה. אילו חשב אותו צעיר, באיזה קושי מוציאה אשה זו את מחייתה מפינת הצמחים שלה, כמה קשה גם גורלה שלה, האומנם לא היה נרתע מחמת הרס זו?

*

          יש מי שטוען, כי בני העדה "חסרי-תרבות וחסרי-הבנה". אין זו אמת. לבני העדה הצפון-אפריקאית, כמו לכל עדה אחרת בארץ, מנהיגים יפים משלה וערכי תרבות משלה. נכון, יהודי צפון-אפריקה באו מארץ בה חיו במסגרת ובאורח-חיים לפעמים פטריארכאליים כמעט, ששימרו גם הרבה מנהגים ואמונות אשר אבדו עליהם כלח. כיוון שעזבו את קרקע צמיחתם, עלו ארצה ובאו במגע עם קצב החיים, תנאי-העבודה וחיי-החברה הקפיטליסטיים בארצנו, נשברו הרבה מסגרות ומנהגים ישנים. אולם להיקלט במציאות חדשה זו, לקלוט ערכים חדשים, להתקדם ברכישת מקצוע וידע לא סייעו בידם: להיפך, במציאות של שכונות-העוני, וגם מושבי עוני החקלאיים ו"עיירות-הפיתוח", במציאות של חוסר-עבודה ומצוקה איומה, נכפתה עליהם, על מרביתם קפיאה על השמרים, עד לידי ייאוש, עד לידי קנאה בעדות אחרות, שמנת-חלקן נראית להם טובה יותר. ומכיוון שהמשטר הקפיטליסטי, בהתחרות האכזרית השוררת בו, בחוסר אמון שהוא זורע בין איש לרעהו, עוד מגביר את הקיפוח העדתי – ובני עדות אלה מקופחים שבעתיים, גם כאנשים עמלים בתנאי-ניצול קשים וגם כעמלים בני עדה מקופחת – ורק מגביה מחיצות של זרות וחשדנות עדתית גברה ונצטברה המרירות עד מאוד.

          ומכיוון שכל אותן מפלגות, של הממשלה "הפועלית" וה"אופוזיציוניות-בורגניות", בפעולתן בתוך שכונות אלה, עושות הכל חוץ מחשיפת שורש האפליה והמצוקה – שהוא משטר הניצול והמצוקה השורר בארץ – חוץ מהצבעה על פרספקטיבה של שינוי פני הדברים – שהוא המאבק המאוחד של כלל הנפגעים ממשטר זה, - הן, המפלגות הללו, במו-ידיהן דוחפות את האנשים לפעולות ייאוש עקרות כמו אלו של ההפגנה באחריתה.

          כל אותם פרנסים עדתיים של המפלגות הללו ידועים בקרב בני עדתם כאנשים אנשי קודם-כל טובת-ההנאה שלהם נגד עיניהם ואחר-כך הם לכל היותר מעוניינים לצוד קולות. אבל במשך כל ימות השנה, שלא בעונת בחירות, אין הם מגלים בהם, בדרי שכונות-העוני, התעניינות מרובה. הנה, גם אחדות-העבודה (המפלגה – המלב"ד) פתחה מועדון בוואדי-סאליב ערב הבחירות להסתדרות, אולם מאז הבחירות הללו לא נפתח המועדון כלל, כפי שפעילי אותה מפלגה, בחיפה הודיעו בעצמם. כל אותן מפלגות, מ"חירות" ועד אחדות-העבודה ומפ"ם, מלעיטות את האנשים בדמגוגיה שובינית – וממנה ועד לשנאה עדתית לא צריך לפסוע צעדים רבים – מכניסות שחיתות וציניות בקנותן קולות ופעילים תמורת טובות-הנאה שונות, ומבלבלות הרבה את המוח, בטשטשן את מקור הבעיה, את הניצול המעמדי, את ניגודי האינטרסים המעמדיים, את הצורך במאבק מעמדי, ובצורה כזו הן מרחיקות אותם מהאחדות המעמדית עם העמלים בני העדות האחרות ודוחפות אותם אל דרך ההתכתשות הבין-עדתית במקום דרך המאבק המעמדי.

*

          הנה לא מכבר ערכו תושבי מעברת עיר-המפרץ – רובם גם כן יוצאי צפון-אפריקה – שביתת-שבת בפתח בניין הסוכנות בחיפה, בתביעה הצודקת לספק להם, לאחר שמונה שנות מעברה, דיור בשכר-דירה. גם אז נמצאו עיתונים כמו "דבר" ו"על המשמר", וגורמים כמו מכירות מועצת פועלי חיפה שהרימו קול צעקה: "הסתה עדתית". ייתכן, כי בארגון שביתה זו, בראשיתה, היה חלק גם ל"ארגון ליכוד יוצאי צפון-אפריקה" וייתכן שלא. על על-פנים, עובדה היא שרוב תושבי מעברה מוזנחת זו הם יוצאי צפון-אפריקה. האם משום כך אפשר להוריד מערך צדקת תביעתם? האם משום כך צריך היה להימנע מתמיכה במאבקם הצודק? אלא שדרי מעברת עיר-המפרץ, להבדיל מתושבי ואדי-סאליב, נקטו בדרך-מאבק צודקת ומועילה. גם יוצאי עדות אחרות, מקרב תושבי המעברה שותפו במאבק. תביעתם הצודקת, והמראה המזעזע של המשפחות השובתות על ילדיהן הרכים, גייסו את תמיכתם של העוברים-ושבים, של העמלים מבני עדות כל העדות. השובתים עצמם למדו תוך כדי ניהול המערכה, מהו כוחו של מאבק מלוכד ונכון, והם השיגו הישג רציני.

          אולם הפגנתם של תושבי ואדי-סאליב עוררה תגובות קשות, גם בקרב אותם עמלים שהם בעלי-בריתם בכוח. חלק מיוצאי אירופה המתגוררים בוואדי-סאליב, וגם הם כידוע, אינם מבעלי-הנכסים ומתפרנסים בידע כפיהם ובקושי, עזבו באותה לילה את השכונה, מפחד של התנגשויות בין-עדתיות. והלא אפשר היה לעשות ניסיון ולאחד את כלל תושבי השכונה למאבק על תביעות צודקות. ובין יוצאי אירופה בוואדי-סאליב ישנם, ללא ספק, כאלה אשר היו נרתמים למאבק זה. בהדר-הכרמל עוררה ההתפרצות תגובה חוזרת נגד "הצפון-אפריקאים האלה" בקרב העמלים, שגם להם לא ברור מקור הרעה.

*

          לפני כשנה ערכו פועלי-הנמל הצמודים מאבק להטבת תנאי-עבודתם, שהם ירודים ביותר. אלה הם אותם פועלי הנמל העובדים רק חלק ממימי-העבודה בחודש, בהתאם לצרכי-העונה. עובדים כך במשך שנים, ועד לניהול מאבקם ההוא, לא זכו בכל זכויות של קביעות, אפילו להבטחת מינימום של ימי-עבודה. בין פועלים אלה גדול חלקם של יוצאי צפון-אפריקה, שהרגישו עצמם מקופחים, לגבי פועלי הנמל הקבועים, לא רק בגלל מעמדם המקצועי אלא גם בגלל מעמדם העדתי. אלא שהמאבק איחד אז את כלל הפועלים הצמודים, על כל עדותיהם. זוכרת אני את אחת מאסיפותיהם של הפועלים הצמודים, באותה תקופה בחלקם הגדול לא שלטו הם היטב בעברית, לא יוצאי צפון-אפריקה ולא יוצאי-תורכיה ולא יוצאי רומניה וכו', אלא שהשפה היחידה, שהיתה משותפת לכולם, היתה בכל זאת רק העברית. וכך ניהלו את אספתם ומאבקם בשפה עילגת למדי, אולם ברורה עד מאוד. הם הבינו זה את זה מצוין.

          הנה כך, המאבק המשותף מאחד את כל העמלים בני כל העדות. דבר אחר הוא שמוסדות ההסתדרות התייצבו, כדרכם, בקודש, גם נגד מאבק צודק זה.

          אחר-כך, כאשר תוך כדי התפרצותם, הרסו מפגיני ואדי-סאליב את מועדון ההסתדרות ומועדון מפא"י, הרימו עסקני מפא"י עיניים מתחסדות לשמיים, וזעקו: את המועדון שלנו, את ביתם שלהם הרסו. אך האומנם כך, כפי שהנהגת ההסתדרות מנהיגה את ההסתדרות, זהו ביתם? אנחנו נהיה האחרונים שנתמוך בפעולות-הרס עקרות כגון אלה, אך האם אין למנהיגי ההסתדרות חלק בדחיפת האנשים לפעולות ייאוש כגון אלה? והאומנם כל הבילוש, השחיתות, הבריונות, שעסקני מפא"י מסוימים ורבים מחדירים לקרב מעמד-הפועלים, לא מכשירים ומדשנים את קרקע פעולתה של "חירות"?

          הנה-כי-כן, המאבק לשינוי פני ההסתדרות, להורדת הנהגתה והחלפת מדיניותה, היא גם מאבק למיזוג העדות תוך כדי ניהול מאבק מעמדי מאוחד.

*

          במסיבת-עיתונאים הודה אבא חושי, ראש עיריית-חיפה, כי הפתרון לגבי תושבי ואדי-סאליב הוא הקמת שיכונים, הכנסתם לשיכונים אלה וחיסול משכנות העוני בוואדי. אלא שהוסיף, בשביל כך צריך כסף, ומאין לקחת את הכסף?

          הנה-כי-כן, המאבק לשינוי פני המדיניות הישראלית בכללה לשינוי הרכב תקציבה של מדינת ישראל, לאספקת מקורות כספיים לשיכונים ושירותים סוציאליים לעמלים ומקורות עבודה לפועלים – הוא גם מאבק לביטול הקיפוח העדתי, ליצירת שותפות ואחווה בין-עדתית.

   "קול העם" – 19.7.1959