יבי - לזכרו של משורר וידיד (2002-1934)

"טוב מצורע צודק מאסתטיקן מכוער"

אם יבי היה נקלע בימים אלה למחלוקת מי באמת  היוצר של הסרט הדוקומנטרי עליו  הוא היה צוחק מתחת לשפמו ולא מבין על מה המהומה. יבי היה חף מ"קנאת סופרים", וכל ניסיון לנעול אותו יבי לתוך קופסה כלשהי נדון לכישלון.

יבי, בשמו המלא יונה בן יהודה, נולד בבּוּכרה והגיע לארץ יחד עם משפחתו כאשר היה בן שנה. תחילה התגוררה המשפחה בירושלים וממנה עברה לתל אביב. יבי גדל בשכונת פלורנטין. בגיל צעיר עבד כפועל דפוס. היה חבר בארגון הלח"י, וכשזה התפלג  אחרי הקמת המדינה, הוא הצטרף למשך תקופה קצרה לשורות ברית הנוער הקומוניסטי.

עד אחרון ימיו יבי הגדיר את עצמו קומוניסט אף שהקפיד תמיד לציין שאינו חבר בשום מסגרת ארגונית.  בדרכו המיוחדת, בעיקר בשיריו, הוא ביטא את התנגדותו לעוולות כמו ניצול אדם בידי אדם, מלחמה, אפליה, כיבוש. רבים מקוראי "הארץ", מעריצים ומתנגדים גם יחד,  ציפו מדי סוף שבוע לטור המחורז שפרסם יבי בכתב ידו בעמוד ב' של העיתון. מעת לעת ליקט יבי  טורים אלה בקבצים והפיץ אותם בעצמו. יבי כתב בזמנו על ג'יין פונדה, "היא מזדקרת כמזרקה / שמשקה צמאים לאושר". בהשראתו  אפשר לכתוב עליו, "הוא הזדקר כאיש מצפּוּן / שלחם באדישות".

שירו האחרון של יבי :

מצורפים כאן שלושה שירים של יבי :

מוקדש בהוקרה לישעיהו ליבוביץ

ארץ רתוקה לחיי

בגשם המנגן שמך

אחזתי בהגה נופיך

את לי עד מותי

יהושע בר-הלל

בימים שלאחר מלחמת יוני 67

עם הניצחון המזהיר שכמותו

כביכול לא ידעה ההיסטוריה

הגיעה היסטריית הגבוּרה

ל"גובהי שכינה" ששכנה

כמעט בכל בית בישראל.

המנגן בעת ההיא בהרמוניית

הצלילים הללו התרומם

מעבר ומעל לקנה מידה

מוסרי וזכה להוקרת

הציבור והרחוב.

חברה שהכרתה אינה

בשמירה קפדנית על

תכנים אנושיים סופה

להתנוון.

כנגד ההלל וההדרנים

הצורמים התייצבו ענקי

מחשבה ואישי מצפוּן

שהצהירו ברמה עילאית

עזותם הנבואית:

המשך תהליך הגיבוב של

"כל דאלים גבר"

יקבור חלומותינו וחיינו.

אחד מהם היה ויהיה

יהושע בר-הלל

וכשחיפשת בסוּפה שלעיתים

הכהתה עינויים ולא הצרידה

המלה המעודדת ובבוקר

הפיכחון הצלוּל , מצאת אותם

בדמות יהושע בר-הלל.

רצונו הטוב ומעוּרבותו ולא

נִלאוּ מהמחאה הצודקת

בה התפקד ותרם מרוחו

ומכספו.

הוא ידע מהות הצו שבאדם

זכרו שמור.

במות פּוֹל רוֹבְּסוֹן:

ישנם כאלה ששרים למען

בני-אדם ושוחים במעיינות

רוחם של אלה שהחושך

מכבה עליהם האור

וחייהם מוּפלים כי עורם

שחור ולבם כחול.

פול רובסון,

גדול ומוצק מידות

מימי המיסיסיפי קילחו

גופו והשיבו לו באדוות

אהבה.

ורובע הארלם שנתיביו

נהרות דם – פתח

לפניו חלונותיו האדומים

והשמש רבצה מקולו

האדיר ומצאה לה עיניים

ערות נשמתו הענקית.

פול רובסון, קומוניסט.

בין השאר שר:

"אל נא תאמר

הנה דרכי האחרונה"

היה מודע למופת

כאמן מהולל, לוחם

ומגויס לעובדות

החיים

ושם נפשו בשירות

האנושות.