 |
||||||||||
 |
|
 |
||||||||
 |
||||||||||
|
בני 6-8 על ספסל הנאשמים
מאת יוסף אלגזי*
המקום: בית המשפט הצבאי ברמאללה הכבושה.
הזמן: 21.11.1968.
על כס השופט ישב קצין בדרגת רב-סרן מצבא הכיבוש (בחייו האזאחיים הוא משפטן, במילואים הוא משרת כשופט צבאי); בעוד הוא מעיין בניירותיו, קם התובע הצבאי, אף הוא קצין צבא בדרגת סרן, ולאולם מוכנסים "הנאשמים" – שני ילדים בגילים 6-8. התובע קורא את כתב-האישום: אתה מואשם בזה על עבירת כניסה לשטח סגור, שבתאריך...
השופט הצבאי מבקש לראות את "הנאשמים", הוא תר אחריהם בעיניו ואינו רואה אותם; הוא מתרומם, מביט למטה, מעבר לדוכנו המוגבה, ואז עושות עיניו הכרה עם שני "הפושעים"; הוא מביט מסביבו מבוייש ונכלם; פתאום הוא קם וגוער בתובע הצבאי: "מהר, בטל את כתב-האישום!"
מהאולם מוצאים בחיפזון שני הילדים הפעוטים, אשר אילו הוכרה אשמתם – עונשם היה מאסר.
נ.ב. בשעת מעשה ישב באולם עתונאי זר.
*
המקום: אוטובוס.
הזמן: 20.8.1968.
חסן עיסא חסן אלבטאט, נער בן 15, תושב אלדהריה שליד חברון, היה בדרכו מהעבודה לביתו. לאוטובוס עלתה חוליית משטרה צבאית אשר בדקה את תעודות-הזהות של הנוסעים. בידי חסן בן ה-15, בהיותו קטין, לא היתה תעודת-זהות; לפי חוקי הממשל הצבאי של כוחות הכיבוש, רשום היה בתעודת-הזהות של אביו; תעודת מיפקד האוכלוסין אף היא היתה אצל אביו. הנער הסביר כל זאת לשוטרים הצבאיים, אך מאומה לא עזר לו, הם עצרוהו והוליכוהו ישר למעצר במשטרת חברון.
מששוחרר, סיפר חסן להוריו, כי במעצר הוא הוכה קשה, בעיקר בעורפו, וכי הוא מרגיש עייפות ומבקש לישון. לאחר שע ה קלה, הבחינו ההורים המודאגים כי גופו של בנם מתקשה; הם מיהרו לקחתו באמבולנס לבית-חולים "עלייה" בחברון; לרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותו של הנער.
התעודה שלאחר המוות מצביעה על כך, שהנער חסן מת משטף דם במוח כתוצאה מלחץ על המוח שנמשך כ-12 שעות.
מה קרה כאן? מעשה פשע נתעב? על-פי תביעת המשפחה נמצאת הפרשה בחקירה.
*
עֻת'מאן אלאערג', תושב ירושלים הערבית, עבר לתומו ליד שער שכם ביום שבת, 26.10.1968, בצהריים; היה זה לאחר הפגנת תלמידות באותו מקום. האיש נעצר. עם הגיעו לבית-המעצר במשטרת ירושלים, נערכה לו קבלת-פנים "חמה" – שתי מהלומות אגרוף. כשמיאן עֻת'מאן לומר מה שציפו ממנו, הוא הועבר למרתף ונצטווה לפשוט את כל בגדיו. שלושה אנשים בלבוש אזרחי החלו "לטפל" בו. הם היכוהו באכזריות, כל אחד לפי התור, ולפעמים שלושתם ביחד. אחרי-כן נטלו מקל והרביצו בו בכל חלקי גופו, בעיקר היכוהו באשכיו ובאבר-מינו. בעוד הוא כבול, דחפו את המקל לתוך פי-הטבעת, הוציאוהו מרוח בצואה, ישר לפיו. בתום "המערכה הראשונה" הושאר עֻת'מאן מוטל ערום במשך שעות ארוכות.
כשראו חוקריו של עֻת'מאן כי לא יצילו מפיו מאומה, שיחררוהו. עֻת'מאן הלך לרופא וזה, לאחר שבדקו, נתן בידו תעודה המציינת כי על חלקי גופו נמצאו בשעת הבדיקה סימני מכות, בעיקר על לחיו השמאלית ועל אוזנו השמאלית; הרופא קבע סימני שטף דם מצינור העין השמאלית סביב הקרנית וסביב העפעפיים. באותו יום, 26.10.168, התלונן האיש בפני השלטונות הישראליים.
ב-29.10.1968 נעצר שוב**, אולם הפעם ל"ריפוי", לבל יראו מכריו את מה שעוללו לו במרתף משטרת ירושלים. כשהובא עֻת'מאן ב-1.11.1968 בפני שופט להארכת מעצרו, טעו נציג המשטרה כי המעצר נחוץ להם ל"המשך החקירה". לשופט אמר עֻת'מאן, כי ירשום בפרטי-כל שהוא עונה. לאחר שנעלמו מרבית סימני המכות החיצוניים, שוחרר עֻת'מאן, מבלי שהוכחה נגדו כל אשמה.
שר המשטרה, שנשאל בפרשה, השיב בכנסת ב-3.12.1968: "קיבלתי בזמנו את התלונה בעניין עֻת'מאן אלאערג'", ממזרח ירושלים, ולבקשתי מונה קצין בודק לחקור את התלונה. עד כה טרם קיבלתי את תוצאות החקירה וכנראה שהיא טרם נסתיימה. אנסה להחיש הדבר".
ב-8.12.1968 נקרא עֻת'מאן להעיד על תלונתו בפני פקד הלפרן. במקום נוכח גם המפקח מנשה גולן, כדי להטיל עליו את מוראו. אולם, נוכחותו לא מנעה מעֻת'מאן להטיח בפניו כי גם הוא היכה אותו והלם בפניו באגרופיו. החקירה נמשכת.
*
רג'ב עבד אלמֻעטי אבו ראס, תושב אלבירה, נעצר באוקטובר 1967 למשך ששה חודשים. הוגש נגדו כתב-אישום ולאחר בירור מישפטי יצא זכאי ושוחרר. בזמן המעצר, על לא עוול בכפו, הופקרה משפחתו – אשתו וחמשת ילדיו שהגדול בהם בן 5 – לחרפת רעב.
ב-13.7.1968 שוב נעצר רג'ב. הפעם הוטל עליו צו מעצר מינהלי לפי תקנה מתקנות לשעת חירום 1945 לתקופה ארוכה. כל נסיון של פרקליטיו לפגשו בבית-הכלא – נדחה. מדוע? זאת נדע אחר-כך, כאשר נתברר למשפחה, כי בזמן מעצרו עונה קשות. "בעת החקירה" – כתבו פרקליטיו בתלונתם לשר המשפטים – "הוכנסו כלבים לתאו; החוקרים תלוהו בידיו וכן עקרו כמה מציפורני ידיו. הוא הושם בצינוק והוכרח לשתות מדלי בו עשה את צרכיו".
ב-12.11.1968 שוחרר רג'ב. למחרת, ב-13.11.1968, שוב נעצר. ב-21.11.1968 הובא רג'ב בפני שופט צבאי בבית המשפט-הצבאי בשכם. נציג המשטרה דרש צו מעצר של 60 יום ל"המשך החקירה"; כשנתעוררו קשיים, הציע התובע הצבאי למשטרה: הטילו עליו צו מעצר מינהלי למשך 6 חודשים ובכך נפטרתם מכל הבעיות.
*
המקום: בית כלא רמאללה.
הזמן: 26.11.1968.
לבית-הכלא הביאה המשטרה "דייר" חדש. תחילה הוכנס האיש לפגישת היכרות עם "בעל האכסנייה" – מנהל הכלא.
האיש היה לבוש חולצה ומעליה מעין בטלדרס, מכנסיים שחורים ולרגליו, בקור העז, סנדלי-אילת. השוטר המלווה ציווה על האיש לעמוד עם הפנים לקיר. שעה ומעלה עמד האיש כך. כל אימת שהיפנה ראשו, גער בו השוטר: "תסתכל אל הקיר!"
ב-5.12.1968 הובא האיש בפני בית-המשפט הצבאי ברמאללה להוצאת פקודת מעצר ל-60 יום. כשנשאל, האם יש לו מה לומר, אמר: אני עצור למעלה משנה, אני מבקש או להעמידני לדין או לשחרר אותי ולהחזירני למשפחתי הגוועת ברעב, או להרגני.
*
נֻהאד ג'ודה, מורה בבית-הספר התיכון לבנות בבית-לחם, נעצרה בהפגנה שנערכה בעירה ב-2.11.1968. למחרת, היא הובאה למשפט צבאי. בניגוד למה שמחייב החוק, כתב-האישום לא הובא לידיעתה. לבסוף הוטל עליה קנס בסך 800 ל"י על השתתפות בהפגנה, ו-400 ל"י ב"עוון" החזקת העיתון "אלאִתִחָאד". על אחותה הצעירה הוטל קנס בסך 700 ל"י על השתתפותה בהפגנה.
ב-22.11.1968 הוזמנה המורה ל"שיחה" או ל"בירור, אצל המושל הצבאי. כשנתברר כי המורה אינה משתפת פעולה – נשלחה לביתה.
למחרת קיבלה המורה מכתב פיטורים מעבודתה כמורה. המפטרים – שלטונות הכיבוש. מכתב-הפיטורים נשא את התאריך 21.11.1968.
*
אלמנה אחת, כרבבות אחיותיה בימי המלחמה, נסה מביתה שבמחנה פליטים ליד רמאללה, לגדה המזרחית. זמן-מה אחרי המלחמה חזרו האלמנה וילדיה לביתם.
שנה לאחר-מכן הובאה האלמנה למשפט באשמת הסתננות. התבוע הצבאי דרש להחמיר בעונש בהזכירו, כי העונש המירבי על אשמה מסוג זה – הסתננות מזויינת... – מגיע עד 15 שנות מאסר בפועל...
אבסורד זה הקפיץ את אחד הנוכחים באולם בית המשפט הצבאי, שגם פלט זעקת-מחאה. האלמנה נידונה לקנס כספי בסך 75 ל"י.
*
הרשימה עוד ארוכה... והפנקס פתוח.
------------
* מתוך הספר, "אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר? 1974-1967, ראיתי, שמעתי בשטחים הכבושים – לקט רפורטז'ות", ציורים: עבד עאבדי, בהוצאת המחבר, 1974.
** עֻת'מאן אלאערג' נעצר בפעם השניה ב"אשמתי" וב"אשמתו" של ח"כ אמיל חביבי. לאחר שהוא גולל בפנינו את העינויים שעבר, ביקשתי מעֻת'מאן לסור איתי לחדר סמוך ושם, אחרי שנעלתי את הדלת, ביקשתי ממנו להתפשט. אני מודה: רציתי להיות בטוח שאמת בפיו. כשהסתכלתי בפי הטבעת שלו ראיתי בבירור את סימני שטף הדם מסביב לפי הטבעת שהשאיר המקל שהוחדר בו בכוח. המום, האצתי בח"כ חביבי להגיש עוד באותו ערב, בשמו, שאילתא דחופה לשר המשטרה בכנסת בעניין. חביבי הביט בשנינו ושאל אותי: "בדקת אותו?" וכשהשבתי לו בחיוב, הוא הזדעזע, אך שתק. עוד באותו ערב העברנו במברק שאילתא לשר המשטרה בעניין זה למזכירות הכנסת. בדרכנו לבית המלון בירושלים, ישב חביבי מאחורי ההגה של החיפושית בה נסענו, ובניגוד למנהגו, במשך רגעים ארוכים, הוא שתק, הוא לא הוציא הגה מפיו. וכשהיינו קרובים ליעדנו, מבלי שהיפנה את מבטו לעברי, חביבי התפרץ, "איך העזת לבקש מהבן אדם להתפשט לפניך ולהסתכל לו בתחת?" השבתי לו, "כדי לבסס את התלונה שלנו". ולמחרת, כשנודע לנו שעֻת'מאן נעצר שוב היה לשנינו ברור שחוקרי השב"כ ביקשו להעלים את עקבות מעלליהם. אינני יודע מה עלה מאז בגורלו של עת'מאן אלאערג'. אני זוכר שלמחרת שיחרורו בפעם השניה מהכלא בני משפחתו וחבריו הפצירו בו לעזוב את השטחים ולעבור לגור לירדן, הם היו בטוחים שהשב"כ לא יניח לו וימשיך לרדוף אותו. למרות שמאז חלפו שנים רבות, הסיפור של עת'מאן אלאערג' לא מש מזכרוני. |
5/23/2009 |
