 |
||||||||||
 |
|
 |
||||||||
 |
||||||||||
|
בין נצרת-עילית לנצרת של מטה /
סיור ראש הממשלה יצחק רבין בעיר, קיץ 1995
מאת יוסף אלגזי
כשלושה חודשים לפני הירצחו, ב-20 ביולי 1995, סייר ראש הממשלה יצחק רבין בעיר נצרת על שני חלקיה. בעקבות אותו סיור בו השתתפתי פרסמתי ב"הארץ" (24.7.1995) דיווח די נרחב על הביקור המתפרסם כאן. בהמשך הדיווח הוספתי הפעם שתי אפיזודות מאותו סיור.
"לא עלה בדעתי לבקר בנצרת-עילית מבלי להיות בנצרת", הצהיר ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, בקבלת פנים שנערכה לו בעיריית נצרת ביום חמישי שעבר (20.7.1995). באותו יום - שבו מלאו שלוש שנים ושבוע לקיום ממשלתו - ערכו ראש הממשלה, שרים רבים וחברי הכנסת ממפלגת העבודה סיור ביישובים בצפון. הם נתנו בכך את אות הפתיחה ל"אופנסיבת מערכת הבחירות בשנה הבאה", כלשון ח"כ שלמה בוחבוט בלשכת מפלגת העבודה, שחבריה התכנסו באותו יום לישיבה חגיגית בבניין מועצת הפועלים בנצרת-עילית וטפחו לעצמם על השכם.
מטרת הסיור היתה, כנראה, "להספיק, ולהספיק כמה שיותר", ומי שקבע את הקצב היה ראש הממשלה עצמו. מעל אחת הגבעות של נצרת-עילית לא הספיקו מתכנני הפארקים התעשייתיים להציג לפניו את המפה שהביאו עמם, ולמתכנני תוכנית "נצרת 2000" בעיר התחתית הוא הקציב רק כמה דקות כדי להציג את תוכניתם. שיירת המכוניות של ראש הממשלה העבירה שיעור לדוגמה בנהיגה פרועה, בעיקר בסמטאות הצרות והעקלקלות של העיר התחתית.
אף על פי שתוכנית הביקורים היתה ידועה מראש, לא נתקל ראש הממשלה בהפגנות או בשאלות מביכות. עולים מחבר העמים שאלו אותו בנימוס רב על בעיות חינוך ועל מצב הגמלאים, ומדי פעם בפעם ביקש מהם ראש העירייה, מנחם אריאב, להפנות את שאלותיהם לשר הקליטה, האמור לבקר השבוע בעיר. תלמידות עולות מאתיופיה שאלו אם תימשך העלייה מארץ זו. בתשובתו, עשה רבין הבחנה בין יהודים לפלשמורה וציין, "יהודים ימשיכו לעלות מאתיופיה". הוא לא שמע את תגובת אחת התלמידות: "כולם יהודים".
אף על פי שמיעט בהצהרות מדיניות, ניצל ראש הממשלה את הביקור כדי להשמיע כמה אמירות פולמוסיות לעבר יריביו הפוליטיים מהימין. בין השאר אמר כי ממשלתו בחרה בהידברות עם הפלשתינאים ועם אש"ף בשל התנגדותה "לפתרונות של מפלגה קטנה המציעה טרנספר, או של מפלגה גדולה שרוצה לייבא את האפרטהייד שנגמר אפילו בדרום-אפריקה". הוא הטעים, כי ציונות אמיתית בעיניו היא "מדינת ישראל ולא שלטון על עם אחר. קליטת עלייה, מלחמה באבטלה ופיתוח נוסח נצרת-עילית, ולא בניית פרבר (יהודי) ליד רמאללה".
מדי פעם בפעם "נכשל" ראש הממשלה בלשונו ושכח להוסיף את המלה "עילית" אחרי המלה נצרת. בעקבות זאת הוא "חטף", כלשונו, ממאזיניו בעיר העילית, שהקפידו להזכיר לו שיש לומר "נצרת-עילית" ולא רק נצרת. ואכן, קשה להחיל את המשפט "פיתוח נוסח נצרת" על העיר התחתית.
הסיור בשתי הערים הנושקות זו לזו, זו של מעלה וזו של מטה, חושף שני עולמות שתהום של פערים מפרידה ביניהם. עדות לתהום הזאת היא, אולי, העובדה שבשום שלב של ביקור ראש הממשלה לא התארחו ראשי שתי הערים השכנים זה אצל זה.
בחמש השנים האחרונות נצרת-עילית כמעט הכפילה את אוכלוסייתה. בשנת 1990 היא מנתה 25 אלף תושבים, והיום היא מונה יותר מ-44 אלף. חלק ניכר מהגידול מקורו בשתי רבבות העולים החדשים, בעיקר מחבר העמים. העיר אחוזה בולמוס של בנייה ופיתוח, פארקים תעשייתיים מוקמים, שכונות מגורים חדשות נבנות, וגם בתי מסחר, היכל משפט מחוזי, בתי מלון, תחנת אוטובוסים מרכזית, כבישים, ועוד. שיעור האבטלה בעיר ירד ל-7.5%.
בדוגמאות להזנחה המאפיינת את העיר התחתית אפשר להבחין למרות הנסיעה המהירה של שיירת ראש הממשלה בסמטאות הצרות. מאז הקמת המדינה ועד לפני שנתיים לא ידעה נצרת פיתוח מהו. גם הפיתוח הגלוי לעין בכמה מחלקי העיר התחתית רחוק עדיין מלטשטש את הפערים העצומים בין שתי הערים השכנות, זו העתיקה - שגילה יותר מ-2,000 שנה - והחדשה, שטרם מלאו לה 40.
קבלן העוסק בפריצת כבישים חדשים ובהרחבת כבישים ישנים בעיר, שנלווה לסיור של פמליית ראש הממשלה, לא פסק לדבר על פקקי התנועה בעיר התחתית, על סבלם של התושבים, על הסיוט של מי שמבקר בה. אילו ערכו ראש הממשלה ופמלייתו סיור מקיף יותר בעיר, הם היו מגלים, בין השאר, סמטאות צרות ללא מוצא, שנהגים נאלצים לנסוע בהן בהילוך אחורי. לא הגידול באוכלוסייתה ולא עובדת היותה מרכז חשוב לביקור של תיירים - בעיקר צליינים - מכל רחבי תבל, לא גרמו לממשלות ישראל לפעול למען פיתוחה של העיר, שתושביה ערבים. זו עיר שאין בה מפעלי תעשייה. במקום להוסיף לה קרקעות, הופקעו ממנה קרקעות. אחת הדוגמאות ליחס המפלה בין נצרת עילית לנצרת הם אותם 200 דונם קרקע בלב העיר - שפעם היו שייכים לפיקוד צפון ושכיום ניצבים עליהם מלון גני נצרת ובית ההבראה לשעבר "שפרינצק" - שהופקעו מהעיר נצרת ונמסרו לנצרת-עילית.
נצרת הודחה ממעמדה כעיר מחוז, לאחר שרוב משרדי הממשלה שהיו בה הועברו לנצרת עילית והוקמו על שטחי קרקע שהופקעו מנצרת לטובת העיר החדשה. תושבי העיר סובלים ממצוקת דיור מן הקשות במדינה. בשנים האחרונות נרשם בנצרת גידול משמעותי בפשיעה.
בשנה-שנתיים אחרונות התעוררו כמה משרדי ממשלה, כמו משרדי התחבורה, המסחר והתעשייה, התיירות, הבינוי והשיכון, והחלו לגלות עניין בעיר. מכאן, בין השאר, הכבישים החדשים ההולכים ונסללים בה. ביומו האחרון כשר הפנים פרסם השר עוזי ברעם, בתמיכת ראש הממשלה, צו להרחבת תחום שיפוט העיר נצרת בכ-1,600 דונם. ואולם, בעת ביקורו בעירייה, גילה רבין, ש"חברו הטוב מולה כהן, יו"ר המועצה האזורית יזרעאל, פנה לערכאות כדי לבטל את צו הרחבת תחום השיפוט של עיריית נצרת". ראש הממשלה הביע את תקוותו, שבסופו של דבר תתגבר הממשלה על המכשול הזה.
נצרת תולה ציפיות גדולות בשנת 2000, שבה יחגוג העולם הנוצרי את הולדתו של ישו. כמחצית מהתיירים המגיעים לישראל מבקרים בעיר נצרת, אבל כמעט כולם אינם לנים בה והיא משמשת להם רק כתחנת מעבר. כדי לשנות את המצב יזמה עיריית נצרת את "נצרת 2000" - פרויקט ההולך ומתקדם בעידודו של משרד התיירות. תוכנית לפיתוח תשתיות תיירותיות לשנים 99-'95' תוגש רשמית לממשלה על ידי שרי התיירות, התחבורה והשיכון. רבין, שקיבל אותה מידי ראש העירייה המארח, ראמז ג'רייסי מחד"ש, הבטיח לעיין בה ולהביאה לדיון בממשלה. מימוש התוכנית, נוסף להחלטת הממשלה שהעניקה לעיר נצרת מעמד של אזור פיתוח א' מועדף - כך מקווים פרנסי העיר ושרים - עשויים לקדם השקעות בתחומי התחבורה והכבישים, התיירות והמלונאות בעיר.
כשדיבר לפני פרנסי העיר נצרת, שופטים, קאדים ובישופים, הכיר ראש הממשלה בפערים הקיימים בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. הוא הזכיר, שממשלתו הגדילה את התקציבים המופנים לשירותים ולפיתוח היישובים הערביים בארץ, אך הודה ש"יעבור זמן עד שנוכל לסגור את הפערים".
רבין התעלם מתלונות שהשמיעו ראש עיריית נצרת מחד"ש וחוסיין סלימאן, חבר לשכת מפלגת העבודה המכהן כיו"ר המועצה המקומית משהד וכדובר ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות - על כך שחלק מהחלטות הממשלה הנוגעות למגזר הערבי נותרות בבחינת אות מתה. ועדת המנכ"לים לטיפול בענייני המגזר הערבי, שהוקמה עם הקמת הממשלה, משותקת כבר יותר משנה. גם הוועדה המיוחדת להשוואת מצבן של הרשויות המקומיות הערביות למצבן של הרשויות המקומיות היהודיות - שהוקמה בספטמבר שעבר בעקבות שביתתם הממושכת של ראשי הרשויות המקומיות הערביות והיתה אמורה לסיים את עבודתה בפברואר - משותקת.
את ביקורו בנצרת סיים ראש הממשלה בביתה של אנעאם זועבי, אלמנתו של סייף אל-דין זועבי, שהיה חבר כנסת מטעם מפא"י וראש עיריית נצרת. בפמלייתו של ראש הממשלה היו שהופתעו מהביקור הזה. הם סברו כי רבין יבקר בביתה של נאלה זיאד, אלמנתו של תופיק זיאד, שהיה ראש העירייה וחבר כנסת מטעם חד"ש.
מאז מותו של זיאד, לפני שנה, מטפחים סביבו חבריו מחד"ש פולחן המזכיר בסגנונו את הפולחן של חסידי הרבי מלובביץ'. ביום הזיכרון למותו פרסם ביטאון מפלגתו, "אל-איתיחאד", כותרת ענקית בנוסח: "שוב אלינו אבו אל-אמין (כינויו של זיאד), אנחנו מחכים לך!". "כנגד הפולחן שמטפחים אנשי חד"ש השולטים בעיריית נצרת כלפי זיאד", הסביר אחד ממנהיגי מפלגת העבודה בעיר, "רבין וחבריו היו מוכרחים להפגין איזון ולהראות לציבור הנצרתי שגם הם אינם שוכחים את האנשים ההולכים אתם. מכאן החלטתם לתת כבוד למשפחתו של המנוח סייף אלדין זֻעבי, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו הלך אתם ושלט במשך שנים רבות בשמה של מפא"י על העיר הערבית הגדולה בישראל".
*
מדוע נמנע מהעיתונאים להיכנס למפעל של התעשייה הצבאית...
- הסיור עם יצחק רבין כלל ביקור באחד ממפעלי התעשייה הצבאית. לכולנו היה ברור שלביקור במפעל הזה יצורפו כמובן מאליו גם העיתונאים. כשהתקרבנו למפעל הורגשה תכונה כלשהי אצל המארגנים שפישרה התגלה כשהגענו לפתח המפעל. אחד ממארגני הביקור הודיע ש"מטעמים מובנים" העיתונאים לא יוכלו להתלוות לראש הממשלה בעת סיורו במפעל. לרגע נשתררה דממה. כמה מהעיתונאים, שכנראה נעלבו, התרעמו על כך וציינו ש"זה לא קרה להם מעולם". שעה שחיכינו מחוץ למפעל העלו כמה מהעיתונאים השערות שונות לסיבה מדוע נאסר עלינו להצטרף לביקור במפעל הביטחוני. בין ההשערות שהועלו היתה נוכחותו של כתב אזרח ערבי מהצפון שייצג את "קול ישראל בערבית". בתגובה העיר אחד המתדיינים "זה לא יכול להיות, הכתב הזה השתתף איתי בביקורים קודמים במפעלים של התעשייה הצבאית ומעולם לא נעצרה כניסתו לשם". אי-אז אחד העיתונאים התערב בשיחה, וברוח מבודחת לחלוטין, כשהוא מביט לעברי, אמר, "אתם לא מבינים, האיסור לא נובע מנוכחותו של הכתב הערבי אלא בגלל נוכחותו של אלגזי". כולם צחקו, וגם אני.
רבין: "אני הולך עם זה עד הסוף. האיומים אינם משפיעים עלי".
- נהוג, בעת סיורים עם ראש ממשלה או כל מדינאי בכיר אחר, שעיתונאים מנצלים רגעי הפוגה בביקור כדי להציג לו שאלות בנושאים שונים. שנים התנגדתי בחריפות לרבין בשל מדיניותו וצעדיו בקריירה הצבאית והמדינית שלו. לקראת הבחירות לכנסת בשנת 1992 דחיתי על הסף את הניסיונות לשכנע אותי להצביע בעדו בטענה ש"הוא עוד יפתיע..." ואולם, התפנית המדינית שלו שבאה לידי בחתימתו על הסכמי אוסלו (13.9.1993) עם הפלסטינים הפתיעה אותי מאוד, במיוחד שהוא התמיד בה (אומנם בזיגזגים) חרף הלחצים, ההפגנות והאיומים על חייו מצד גורמים בימין הקיצוני והמתנחלים. לא אחת שאלתי את עצמי, האם יעמוד בלחצים האלה. לנגד עיני עמדו ההתקפות והניסיונות להתנקש בחייו של גנרל דה גול בצרפת לאחר שממשלתו פתחה במשא ומתן עם הפל"ן באלג'יריה לקראת השגת עצמאותה. באחת ההפוגות בזמן הסיור בנצרת התקרבתי לרבין ושאלתי אותו האם האיומים על חייו אינם מרתיעים אותו להמשיך בניהול התהליך המדיני עם הפלסטינים. רבין, שמעולם לפני כן לא החלפנו מלה בינינו, השיב לי בנחרצות, "אני הולך עם העניין הזה עד הסוף. האיומים אינם משפיעים עלי".
|
7/20/2009 |
