מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

לזכרו של עמוס קינן (2009-1927)

 

הדו"ח שכתב עמוס קינן כעד ראייה להריסת הכפר הפלסטיני בית נובא בלטרון במלחמת יוני 1967

 

 

אל הסופר, העיתונאי והאמן עמוס קינן התוודעתי באמצעות חברו הקרוב המשורר יבי. יחד השתתפנו בכל מיני פעולות מחאה שתבעו  בין השאר לבטל את הממשל הצבאי ולשים קץ להפקעת קרקעות האזרחים הערבים. עמוס קינן שנא עוול ונלחם בו.  עמוס קינן שירת במלחמת יוני 67' כחייל מילואים בגזרת לטרון, והיה עד לפשע שעולל צה"ל בכפר בית-נובא, שהרס אותו יחד עם שני הכפרים יאלו ועמאוס באזור לטרון וטרינספר את תושביו. לאחר שחרורו משירות מילואים קינן כתב דו"ח על כך אשר עבר בזמנו מיד ליד, וכך הוא הגיע גם לידי. קינן כתב באופן קבוע ב"ידיעות אחרונות", אך הדו"ח שלו לא פורסם משך שלושים שנה בכלי תקשורת כלשהו בישראל. ב-11 ביולי 1997, במסגרת כתבת מוסף שפרסמתי ב"הארץ" תחת הכותרת "שלושה שנמחקו" כללתי בה את הדו"ח של קינן. הנהו שוב לפניכם (אמצע אוגוסט 2009). יוסף אלגזי

 

הדו"ח של עמוס קינן

 

בית-נובא, ליד לטרון. מפקד הפלוגה אמר שאת שלושת הכפרים בגזרה - יאלו, בית-נובא ועמואס הוחלט לפוצץ מסיבות אסטרטגיות, טקטיות ביטחוניות. ראשית, ליישר את האצבע של לטרון. שנית, להעניש את קני המרצחים. שלישית, למנוע מהמסתננים בעתיד בסיס.

אפשר להתווכח עם תפיסה אידיוטית זו, הגורסת עונש קולקטיווי, וסבורה שאם יאבד למסתנן בית אחד, לא ימצא בית אחר להגיח ממנו. אפשר להתווכח על התועלת שבהגדלת מספר אויבינו לעתיד, אבל למה להתווכח?

נאמר לנו שתפקידנו לסרוק את בתי הכפר; שאם נמצא אנשים מזוינים, לקחתם בשבי. אנשים לא מזוינים, יש לתת להם שהות לאריזת המיטלטלים, ואחר כך לומר להם ללכת לבית-סירא, כפר לא-רחוק. ועוד נאמר לנו, להתייצב במבואות הכפר ולמנוע כניסת תושבים החוזרים ממחבואיהם לאחר ששמעו את קריאתנו ברדיו אליהם, לחזור בשלום אל כפריהם. ההוראה היתה לירות מעל ראשיהם ולומר להם לא להיכנס לכפר.

בית-נובא בנוי בתי אבן יפים, מהם אף מפוארים. סביב לכל בית, גן עצי פרי - זית, משמש, גפן, ואף עצי נוי - ברושים. מסביב לכל שתיל, תלולית. בין העצים, גני ירק מטופחים, מעושבים ועדורים.

בבתים מצאנו קצין קומנדו מצרי פצוע, וחוץ ממנו כמה ישישים וישישות.

בצהריים הגיע הבולדוזר הראשון, ועלה על הבית הראשון בקצה הכפר.

במחי בולדוזר אחד נעקרו הברושים, הזיתים. תוך עשר דקות היה הבית לחורבה, על החפצים והרכוש המעט שבתוכו. לאחר שנהרסו שלושת הבתים, הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה.

לא ירינו באוויר. נערכנו לחיפוי, ודוברי ערבית ניגשו אליהם למסור להם את ההוראות. היו שם זקנים שהלכו בקושי, זקנות ממלמלות, תינוקות בזרועות אמותיהן, ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים. השיירה הניפה דגלים לבנים.

אמרנו להם ללכת לבית-סירא, הם אמרו לנו שמכל מקום מגרשים אותם ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס, שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים, בלי אוכל, בלי מים, שכמה מהם מתו. הם ביקשו לחזור לכפר, ואמרו שמוטב שנהרוג אותם.

לכמה מהם היה עז, כבש, גמל או חמור. אב גולל גרגרי חיטה בין ידיו, שחק אותם ונתן אותם לאכול לארבעת ילדיו. באופק נראתה השיירה הבאה. גבר הלך, ועל גבו שק קמח של 50 ק"ג. כך הוא הולך, קילומטר אחר קילומטר. עוד זקנות, עוד נשים, עוד תינוקות. הם צנחו בעייפות במקום שאמרנו להם לשבת בו. לכמה מהם היו פרה או שתים, עגל, כל רכושם עלי אדמות. לא הרשינו להם ללכת לכפר לקחת מיטלטלים, כי ההוראה היתה שאסור להם לראות איך הורסים את כפרם.

הילדים בכו, וכמה מהחיילים שלנו פרצו בבכי. הלכנו להביא להם מים. לא מצאנו. עצרנו מכונית צבאית ובה רב-סרן, שני סרנים ואשה. לקחנו מהם ג'ריקן וחילקנו לפליטים. חילקנו להם סוכריות וסיגריות. עוד חיילים פרצו בבכי.

שאלנו את הקצינים מדוע שולחים את הפליטים הלוך ושוב ומגרשים אותם מכל מקום, ענו לנו שכך טוב להם, שילכו. ועוד אמרו לנו הקצינים שלמה לנו לדאוג לערבושים. שמחנו לשמוע שכעבור מחצית השעה נעצרו כולם ביד המשטרה הצבאית, כי מכוניתם היתה מלאה שלל.

עוד ועוד שיירות הגיעו, ועתה הגיע מספרם למאות. הם לא הבינו מדוע אמרו להם לחזור ועתה לא נותנים להם לחזור. אי אפשר היה לעמוד בפני התחינות שלהם. אחד שאל אותנו למה לנו להרוס את הבתים, מוטב שנגור בהם אנחנו. מפקד הפלוגה החליט ללכת למטה ולברר אם יש הוראה בכתב מה לעשות בהם, לאן לשלוח אותם, ואם אי אפשר לארגן רכב לנשים ולילדים, ומזון. הוא חזר ואמר שאין הוראה בכתב, ולגרש אותם.

גירשנו אותם. הם ממשיכים לנוד בדרכים, כמו צאן אובדות. התשושים מתפגרים.

לעת ערב נודע לנו ששיקרו לנו - גם בבית-סירא החלו הבולדוזרים בהריסה, ולא ניתן להם להיכנס לשם. כמו כן נודע לנו שלא רק בגזרה שלנו מיישרים מסיבות ביטחוניות - בכל הגזרות כך. המלה שלנו ברדיו לא היתה מלה, המדיניות לא היתה מדיניות עם כיסוי.

הגדוד רטן. אנשי הכפר חרקו שן כאשר ראו את הבולדוזר משחית עצים. בלילה נשארנו לשמור על הבולדוזרים, אבל כל הגדוד היה נזעם, ורוב האנשים לא רצו למלא את התפקיד. בבוקר העבירו אותנו משם. איש מאיתנו לא הבין כיצד יהודים יכולים לעשות כך. גם מחייבי הפעולה טענו שאפשר היה להקים מכלאות לאוכלוסייה, להחליט החלטה סופית על גורלם ומיקומם ולהסיע אותם למקומם החדש, עם רכושם. איש לא הבין מדוע לא ייקח הפלאח את הפרימוס שלו, את השמיכה ואת הצידה.

התרנגולות והיונים נקברו תחת ההריסות. השדות נשמו לעינינו והילדים שהלכו על הכביש ממררים בבכי יהיו הפדאיון בעוד 19 שנה, בסיבוב הבא. כך הפסדנו, באותו יום, את הניצחון.

 

                                   

 

8/11/2009