סיכום דברי תלונה של אמהות ונשי אסירים פלסטינים בשכם (29.1.1982)

 

בשבת ה-29 בינואר 1982 נפגשו ד"ר יעל שוורץ, ד"ר מנחם פרי, ד"ר יהודה נאמן ויוסף אלגזי, עם קבוצת אמהות ונשי אסירים פלסטינים בשכם וכן עם שני אסירים משוחררים. בפגישה, שערכה חמש שעות, הם גוללו בפניהם את תנאי המאסר הקשים של בני משפחותיהם. התלונות שבפיהם נוגעות לכארבעת אלפים אסירים פלסטינים שפוטים תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה ורמת הגולן. רובם הגדול שפוטים לתקופות מאסר ארוכות, לרבות תקופות מאסר עולם.

 

מתלונותיהם של משתתפי הפגישה עולה התמונה הכללית הבאה:

 

המצב בתאים: בתאים שוררת צפיפות רבה. האסירים ישנים על מזרון ספוג דק, המונח על הרצפה. כאשר נפרשים המזרונים בלילה, הם צמודים זה לזה מחוסר מקום, ואין מקום מעבר ביניהם. מספר השמיכות המסופקות לאסיר הוא קטן ולכן קר מאוד בחורף. האסירים שוהים בתאים כעשרים ואחת שעות ביממה. ברוב בתי הכלא אין בתי השימוש מופרדים די הצורך מן התאים. יש מקומות בהם האסירים כלואים בתא בו הם אוכלים, ישנים, מתפללים ואף עושים את צרכיהם. חלונות התאים קטנים, מסורגים, ובמקומות מסוימים מרושתים ברשת צפופה, ויש מקרים שמעבר לחלון, במרחק מה מן הקיר, מותקן פח – ומכאן מיעוט האוויר, מיעוט השמש והאור בתאים. התאים חשוכים, חסרי אוורור וריח רע בכל.

 

התזונה: המזון המסופק לאסירים הוא בלתי מספיק ואינו מזין דיו. ארוחת הבורא כוללת: שליש כיכר לחם, קוביית מרגרינה, כף ריבה, ביצה אחת, כוס תה; ארוחת הצהריים: מרק דליל הקרוי בפי האסירים "מיץ ברזים", שליש כיכר לחם, מצקת אורז (או כל דייסה אחרת, לרוב קטניות), שמינית חלקי עוף, לפעמים בננה או תפוח עץ, בקיץ כוס מים ממותקים; ארוחת ערב: כוס תה, שליש כיכר לחם, ביצה, לפעמים יש גם מלפפון, צנון או חצי עגבנייה, ולפעמים מספר זיתים. פעמיים ביום (לפני הצהריים ובערב) מקבלים האסירים כוס מים חמים עבור תה או קפה שנקנה בידי האסירים בקנטינה. המשפחות אינן רשאיות להכניס כל דבר מזון לכלא, והאסירים רשאים לקנות בקנטינה רק בסכום חודשי כולל של 100 שקלים. האסירים מקבלים רק 4 סיגריות ליום. קופסת סיגריות "עומר", מחירה 3 שקלים. נקל להבין, שסכום הכסף המותר לקנייה בקנטינה אין בו כדי להשלים את המזון החסר, כל שכן אם האסיר נוהג לעשן.

 

חוסר תנועה: האסירים מוּצָאִים פעמיים ביום מן התאים למשך שעה בכל יום לחצר שאף היא צפופה. כל האסירים הפלסטינים מסרבים בדרך כלל לעבוד בעבודות ייצור בכלא; הם עוסקים בעבודות שירותים – מטבח, מכבסה, ניקיון. הם מסרבים לעבוד בייצור מפני שהם מרגישים כי הם מנוצלים ניצול מחפיר, כי שכרם נופל בהרבה מהשכר המשולם לאסירים היהודים הפליליים והם גם אינם רוצים לסייע לכלכלה הישראלית.

 

ביגוד: האסירים מקבלים פעמיים בשנה ביגוד מאיכות גרועה, לעתים משומש, הכולל: שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות, זוג נעליים, גרביים, נעלי בית, לבנים, מגבת. המשפחות רשאיות להביא לאסיר פעם אחת בשנה שני זוגות לבנים, עליונים ותחתונים, סוודר אחד (רק סוודר בצורת V, לא גולף חלילה, ורק בצבע כחול כהה). אסור להם להכניס פריט פשוט כמו מגבת.

 

היגיינה: כאמור, הצפיפות בתאים ובכלא בכלל היא רבה. בתי השימוש נמצאים בקרבה בלתי אמצעית לתאי האסירים. כמות המים החמים לרחצה מוגבלת. כמות הסבון ואבקת הכביסה המסופקות לאסירים היא קטנה. האסירים מכבסים ביחד את בגדיהם במכונות כביסה. מאחר שאין מים רותחים ואין די סבון, מקבלים במהרה הבגדים את הצבע האפור, וגרוע מזה, - מחלות עור המתפשטות בנקל בקרב האסירים.

 

מחלות מוזנחות ומחלות שכיחות: הטיפול הרפואי בבתי הכלא לוקה בחסר. בשל תת התזונה, חוסר הויטמינים, מיעוט האוויר והשמש, חוסר התנועה ותנאי ההיגיינה הירודים, רבים מן האסירים סובלים ממחלות עיניים, ראומטיזם, אנמיה, טחורים, ירידה במשקל, מחלות שיניים ומחלות חניכיים, מחלות מעיים, כיב קיבה, פרונקלים, רפיון וחולשה בגפיים ומחלות עצבים. האסירים הנכנסים חולים לכלא, חלה החמרה במחלותיהם. בגלל העדר טיפול שיניים סדיר, גדול מספר עקירות השיניים. כשמאבדים את כל השיניים – וזו תופעה שכיחה – רוכש ארגון הצלב האדום לאסיר כזה מערכת שיניים תותבות. אסיר הנזקק למשקפיים, נאלץ להמתין חודשים ארוכים עד שהוא מקבלם, וגם אלו על חשבון ארגון הצלב האדום.

השלטונות דוחים כל בקשה של משפחות, שרופאים מומחים יבדקו בכלא אסיר שהוא חולה כרוני.

קריאה: האסירים מקבלים לקריאה על חשבון בית הכלא את העיתון בשפה הערבית "אל-אנבא". על חשבונם האסירים יכולים לרכוש את העיתון "אל קודס" ואת העיתון "ידיעות אחרונות. האסירים יכולים לקבל ספרים מספריית הכלא ולקבל ממשפחתם ספר אחד בכל ביקור. לאסיר מותר להחזיק בתא לכל היותר חמישה ספרים. ברור, שקיימת "רשימה שחורה" של ספרים האסורים לקריאה – בעיקר ספרים פוליטיים או ספרים שנושאם פלסטיני. הספרים המוכנסים לכלא עוברים בדיקה ביטחונית קפדנית. אין מועברים ספרים בכריכה קשה. ספרי קוראן שרובם ככולם כרוכים בכריכה קשה – כריכתם מוּסרת מהם. אסיר רשאי להחזיק מחברת ועט כדורי מסוג "סטיק" אותו קונים בקנטינה.

דרכי ענישה: האסירים הפלסטינים נענשים לעתים קרובות באורח שרירותי בשל שירה בצוותא של שירים לאומיים וכן כל אימת שהם מביעים התנגדות – ולו מילולית – לצעדים שרירותיים של ההנהלה או של הסוהרים. השיטות השכיחות ביותר של ענישת יחיד או של קבוצות אסירים הן הפסקת הזרמתם של מים חמים, קיצוץ שעות הטיולים בחצר, ביטול ביקורים, מכות, העמדת האסירים עירומים במשך שעות ארוכות, הפעלת גז מדמיע והשלכה לצינוק. בצינוק הצר, הקר והמצחין, יושב האסיר על הרצפה, מקבל מספר מוקטן של שמיכות, מוּצא לשירותים רק פעם אחת ביום; בצינוק מצוי דלי להטלת שתן; האסיר בעונש אינו רשאי לקבל ביקורי משפחה וגם לא לקנות בקנטינה.

הפליה לרעה לעומת אסירים פליליים: אף השלטונות מודים, כי מצב בתי הכלא בארץ הוא בכי רע, כי תנאי הכליאה של כל האסירים הם גרועים, וכי ישראל משמשת דוגמה רעה בכל הנוגע למצב בבתי הכלא. אולם לא ניתן להסתיר, שמצב האסירים הפלסטינים הקרויים "ביטחוניים", גרוע לאין שיעור מזה של האסירים הישראלים הפליליים. ההפליה איננה מקרית, היא מכוונת. להלן כמה דוגמאות להפליה: רמת המזון של האסירים "הביטחוניים" נמוכה יותר בטיב, בכמות, בקלוריות ובוויטמינים. שכר העבודה נמוך יותר; אין בתאים מיטות והתנאים גרועים יותר. הסכום המותר לקניות בקנטינות נמוך יותר; הם זכאים לביקורים מעטים יותר; אינם רשאים לצפות בטלוויזיה; אינם נהנים מחופשות והיחס כלפיהם קשוח יותר. בשעה שלאסירים פליליים מנכים שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליהם על התנהגות טובה, אין מפעילים זאת לגבי אסירים "ביטחוניים".

שביתות בכלא: האסירים הפלסטינים נאלצים לעתים קרובות להכריז על שביתה, בין שביתת רעב (שהמפורסמת בהן היתה לפני שנתיים והסתיימה במותם של שלושה), ובין שביתת ביקורים. השביתות פורצות בשל אי יכולתם של האסירים לסבול עוד את התנאים הבלתי אנושיים השוררים בכלא; בשל סירוב ההנהלה להיענות לתביעות מינימאליות ובשל התנפלות סוהרים על אסירים. אסירי כלא אשקלון מקיימים זה חודשיים שביתת ביקורים, שמשמעותה אי יציאה לעבודה ואי קבלת ביקורים. בעת שביתה מתגברים השלטונות את סגל הסוהרים ואנשי הביטחון בחיילים, בעיקר ממשמר הגבול הידועים בקשיחותם.

סבל המשפחות: יש משפחות שנותרות ללא מפרנס והופכות נזקקות סעד. יש ילדים שנולדו כשאביהם בבית הכלא והם גדלים בלעדיו. המשפחות נאלצות לנסוע למרחקים גדולים כדי לבקר אסיר. למשל, ביקור של משפחה משכם בכלא נפחא שבנגב כרוך בנסיעה של כ-5 שעות בכל כיוון, כשהיציאה משכם היא ב-5-4 לפנות בוקר. בהגיעה לכלא, היא מצפה בתור לרישום, ואחר בתור לכניסה. האסיר רשאי לקבל כל שבועיים ביקור של שלוש נפשות; נמצא, כי אם יש לו משפחה גדולה – מספר אחים ואחיות או ילדים – הוא רואה כל אחד מהם רק אחת לכמה חודשים. הביקור נערך באולם, כאשר רשת צפופה מפרידה בין האסיר לבני משפחתו. המגע הפיזי היחיד הוא של אצבע, תחת עינם הפקוחה של הסוהרים, שלא תמיד מתירים אף זאת. למשפחה מותר להכניס בעת הביקור רק 5 סיגריות, אותן חייב האסיר לעשן משך זמן הביקור, הנמשך חצי שעה. אין מתירים לאסיר לקבל דברי מזון ואף בימי חג אין הוא רשאי לקבל ממתקים.

מצב האסירות: האסירות "הביטחוניות" כלואות יחד עם אסירות פליליות בכלא נווה תרצה. הפליליות תוקפות לעתים את הפלסטיניות, לעתים אף מבלי שהסוהרים יתערבו; חמור מכך – הפליליות מלמדות את "הביטחוניות" שימוש בסמים.

להלן כמה דוגמאות הממחישות את מצב האסירים:

ח'אלד אבו רוס, אסור בכלא אשקלון מאז 1973, כאשר נדון ל-99 שנות מאסר; כיום בן 28 שנים; סובל מראומטיזם, מאנמיה, ומסימנים לכיב קיבה; בשנים האחרונות סובל אף מאיבוד ההכרה; הוא נפגע בראשו, קיבל שטף דם ואושפז בבית חולים באשקלון; הוחזר לכלא; בני משפחתו ראוהו בפעם האחרונה לפני כחודשיים בשל שביתת ביקורים עליה הכריזו האסירים מאז חודש דצמבר אשתקד.

מוצטפא חסן סמרי, נדון ב-13.3.1969 למאסר עולם; היה אסור בכמה בתי כלא; בתו בת ה-12 נולדה בעת שהיה כבר בכלא, ושמה אמל (תיקווה); מאז 1979 עבר האיש כמה ניתוחים של שבר (הרניה) שלא עברו יפה. המשפחה ביקשה מהנהלת הכלא שייבדק בידי שני רופאים מומחים מן החוץ; נציב שירות בתי הסוהר נענה לבקשה, אך הנהלת הכלא דחתה את הבקשה; האיש גם איבד כ-20 ק"ג ממשקלו; המשפחה שפנתה לנשיא המדינה קיבלה תשובה כי הבקשה נמצאת בעיון.

נביל אלחיה, נדון ב-1969 ל-20 שנות מאסר לאחר שנתפס במרדף, נפגע מכדורים ברגליו ובבטנו; יש לו מעיים מלאכותיים מפלסטיק; בגופו מצויים עדיין רסיסים. המשפחה הגישה מספר פעמים בקשה לשחררו מהכלא ולגרשו; בשלב מסוים נענו השלטונות לבקשה, והמשפחה העבירה את החפצים הדרושים, אך במפתיע שינו השלטונות את דעתם מבלי לתת כל הסבר. האיש ממשיך לשבת בכלא תוך סכנה שבמשך הזמן יצטרכו לקטוע אחת מרגליו הפגועות. השלטונות אוסרים על רופאים מן החוץ לבקרו.

קָיס עֹמָר כמאל, נדון ב-1968 ל-20 שנות מאסר והוא אז בן שש עשרה שנים. הספיק לעבור את רוב בתי הכלא, כיום אסור בכלא שכם. סובל ממחלת הנפילה המחריפה בגין טיפול לקוי. אביו בן שמונים ואינו מסוגל לכלכל את המשפחה. בקשה לשחרורו שהוגשה לפני 6 חודשים – נדחתה.

נביל אל סאייר, נדון ב-1968 ל-40 שנות מאסר. כיום אסור בכלא אשקלון. אביו מת שבועיים לאחר שראה את בנו בפעם הראשונה בכלא.

אחמד אבו ואער, סופר ומשורר, נדון למאסר עולם. כלוא בכלא אשקלון שם החרימו את כל כתביו.