אִקְרִת ובִּרְעֵם:
60 שנים לעקירה ולעוול הנמשך
מאת יוסף אלגזי

 
בנובמבר 1948, בהפרש של ימים אחדים, נצטוו כ-600 תושביו של הכפר  אִקְרִת, וכאלף תושביו של הכפר בִּרְעֵם, לעזוב את כפריהם. עקורי אקרת שוכנו בבתים נטושים ברַאמָה, ואילו עקורי ברעם נצטוו לחצות את הגבול ללבנון. זמן מה הסתתרו עקורי ברעם במטעים ובמערות, וכשהוחזרו לשטח ישראל הם הועברו לגְ'ש (גוש חלב) והובטח להם שאחרי שבועיים יוחזרו לכפרם. באביב 1949 החכירה הממשלה את אדמות שני הכפרים ואת יבוליהן, ושנים ספורות אחרי כן חילקה את אדמות שני הכפרים לקיבוצים ולמושבים בסביבה.
באקרת, כפר נוצרי-קתולי, חיו כ-616  תושבים. על-פי נתונים שפרסם המרכז למחקר ומידע של הכנסת (1999), לפני כיבושו בידי צה"ל, על-פי מפה פיזיקלית, קרקעות הכפר התייחסו לשטח גדול של כ-24,591 דונם. אלו הועברו לרשות לפיתוח ונרשמו על-שם המדינה. שטח הכפר עצמו, על-פי ספרי המס משנת  1947, השתרע על פני  16,012 דונם שהתחלקו: שטח בנוי - 73 דונם; מטעים - 324 דונם; מזרע - 1,588 דונם; הררית (טרשים) - 14,027 דונם.
לאחר קום המדינה, חולקו  אדמותיו לישובים יהודים סמוכים: למושב אבן מנחם - 4,270 דונם; למושב שומרה - 6,258 דונם; למושב גורן - 1,504 דונם; לגרנות, תעשייה, מגורים - 400 דונם; לשמורות טבע, יער, כבישים - 3,580 דונם.
בברעם, כפר נוצרי-מארוני, לפני כיבושו, שטח הכפר על-פי ספרי המס משנת 1947 השתרע על פני 12,214 דונם שהתחלקו: שטח בנוי - 96 דונם; מטעים - 1,093 דונם; מזרע - 4,170 דונם; טרשים - 6,855 דונם.
לאחר קום המדינה, חולקו אדמותיו:   לקיבוץ ברעם - 2,587 דונם; לקיבוץ סאסא - 1,000 דונם; למושב דוב"ב – 5,250 דונם; לשמורת הטבע - 2,783 דונם; לגן לאומי - 80 דונם; שטח שלא נרכש - 514 דונם.

ביולי 1951, קבע בג"ץ שתושבי אקרת רשאים לשוב לכפרם. בדצמבר אותה שנה הרס צה"ל את בתי אקרת והשאיר את הכנסייה על תילה. בספטמבר 1953 הפציץ חיל האוויר את בתי ברעם, מלבד הכנסייה. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי של האזור צו סגירה לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום, 1943, לפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר אקרת. 
בשנים 1971 ו-1972, כשהם נהנים מתמיכת חוגים נרחבים בדעת הקהל בישראל, ניהלו עקורי אקרת וברעם,  בהנהגתו של ראש העדה המזרחית-קתולית, הבישוף יוסף ראייה,  מאבק ציבורי בתביעה לשוב לכפריהם ולאדמותיהם הבלתי מיושבות. ואולם ביולי 1972 החליטה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר נגד החזרת עקורי שני הכפרים לכפריהם.
מנחם בגין שעלה לשלטון בשנת 1977 הבטיח להחזיר את העקורים לכפריהם, אך הוא לא קיים את הבטחתו. בנובמבר 1993 מינתה ממשלתו של יצחק רבין ועדת שרים בראשותו של שר המשפטים דאז, הפרופסור דוד ליבאי. בדצמבר 1995 קבעה  ועדת ליבאי  שאין מניעה לחזרתם של עקורי אקרת וברעם לכפריהם. העקורים נתבעו, בתמורה לפיצויים כספיים, לוותר על  זכויותיהם על אדמותיהם ובתיהם בכפרים. בתמורה נדרש מנהל מקרקעי ישראל להקצות לכל אחד משני הכפרים 600 דונם מחוץ לשטח הכפרים המקוריים, שעליו יוקם ישוב קהילתי. כל משפחה שהתגוררה ב-1948 באחד משני הכפרים, ושניים מצאצאיה בלבד, אמורים היו לקבל מגרש בחכירה לדורות, שעליו יוכלו לבנות מבנה מגורים בן שלוש קומות.  לנוכח התנגדות ועדי העקורים לחלק מההמלצות, הוקמה ועדה, בראשות מנכ"ל משרד המשפטים חיים קלוגמן, שביטלה את ההגבלה של שני צאצאים למשפחה והציעה לבחון את הרחבת שטחו של כל אחד משני הכפרים מעבר ל-600 דונם.
חילופי השלטון ב-1996 וחזרת הליכוד לשלטון בראשותו של בנימין נתניהו הפכו המלצות ועדות ליבאי וקלוגמן לחסרות תוקף. בדצמבר 1998 דחתה ממשלת נתניהו את המלצת שר המשפטים, צחי הנגבי, לאפשר לעקורי אקרת וברעם לשוב לכפריהם. פעם אחר פעם ביקשה ממשלת נתניהו מבג"ץ ארכות של שלושה חודשים, ופעם אחר פעם נענתה. ב-1999, לבקשת ממשלת אהוד ברק בג"צ דחה את ההכרעה ב-8 חודשים נוספים. באוקטובר 2001, תחת ממשלת אריאל שרון, החליט הקבינט המדיני-ביטחוני שלא לאפשר לעקורים לשוב לבתיהם.
מאז ועד היום לא ויתרו העקורים של אקרת וברעם על תביעתם לשוב לכפריהם, ודחו הצעות לקבלת אדמות חלופיות ו/או פיצויים כספיים. במשך כל השנים נוהגים תושבי שני הכפרים וצאצאיהם לחוג את חגיהם בכנסיות שבשני הכפרים, לערוך בהן טקסי כלולות, לקיים בכפרים קייטנות לילדיהם ואף לקבור בהם את מתיהם. עקורי ברעם מונים היום כ-2,500 איש, ואילו עקורי אקרת יותר מאלף וחמש מאות. הם מפוזרים ביישובים ג'ש, ראמה, מעליה, כפר יאסיף, מכּר, עכו וחיפה.