מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

סָלְפִית, ליל שבת 14 בדצמבר 2001 *

מאת יוסף אלגזי

 

סלפית אינה מתאוששת מן הפורענות שחוותה בליל שבת, 14 בדצמבר 2001. באותו יום חזר השליח האמריקאי המיוחד, אנתוני זיני, לארצו "להתייעצויות" וכדי לחוג שם את חג המולד. בלילה ביצע צה"ל פעולות עונשין במקומות שונים בשטחי הרשות הפלסטינית. 13 פלסטינים נהרגו, שישה מהם בעיירה סלפית השוכנת בשטח A בגדה המערבית.

            אחד ההרוגים נורה למוות בפתח ביתו. שניים מאחיו ואשתו של אחד מהם נפצעו מן הירי. במשך המבצע הלילי בסלפית, ביצעו החיילים, בחיפוי טנקים, מעצרים, חיפשו בבתים והרסו חלק מהם. התקשורת הישראלית דיווחה בקצרה על מותם של השישה, אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים. כנגד מקורות צבאיים שצוטטו בתקשורת ושטענו כי עדכנו את הרשות על הפעולה הצפויה בסלפית לפני ביצועה, טענו גורמים פלסטיניים, שהעדכון התקבל בזמן הפעולה והרשות לא הספיקה להודיע לאנשיה לעזוב את עמדותיהם. אף שלא היתה הראשונה בעיירה מתחילת הכיבוש לפני כ-35 שנים, הותירה הפעולה בסלפית משקעים קשים אצל התושבים.

            כ-12 אלף תושבים יש בסלפית, עיר מחוז המספקת שירותים לכ-60 אלף הפלסטינים המתגוררים בכפרי הסביבה, ושעיקר פרנסתם מחקלאות. בשל אדמתו הפורייה של האזור – אדמת חמרה ואדמת טרשים – ובשל מאגרי המים העשירים שבבטן האדמה – חושקים בו גם המתנחלים. 17 התנחלויות ישראליות באזור – בהן אריאל, קרני שומרון, אורנית, אלפי מנשה, שערי תקווה ואלקנה – מאכלסות כ-50 אלף מתנחלים. אריאל, השוכנת מצפון, נבנתה על אדמות סלפית.

            בעבר נודעה סלפית בכינוי, "מוסקבה הקטנה", קומוניסטים ואנשי שמאל הנהיגו אותה והשפיעו על אורח החיים של תושביה ועל גישתם הפוליטית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "בצד מאבקנו העקבי בכיבוש הישראלי, לא גילינו שנאה ועוינות לישראלים באשר הם ישראלים", אמר מחמוד אחמד בדח (אבו בשאר), בן 61, מוותיקי הקומוניסטים באזור ובוגר בתי הכלא הישראליים. קומוניסט ותיק הסביר, "הגישה הריאליסטית שלנו לסכסוך באה לידי ביטוי עוד בימים שתמכנו בהחלטת החלוקה של 1947 והקמתן של שתי מדינות בשטחה של פלסטין, ערבית ויהודית. תבענו צדק לעמנו ובו בזמן התנגדנו לסיסמאות שקראו להשליך את היהודים לים, בעוד שאנחנו נזרקנו מעבר לגבול ולנהר ונהפכנו פעם אחר פעם לפליטים".

            השפעתו של השמאל בין השאר התבטאה בין השאר בצמצום מתחים ועימותים בין-משפחתיים ובשיעור גבוה של נשים משכילות וכאלה שעסקו בפעילות ציבורית. עד היום סלפית מתגאה בכמה מבניהם, בהם, פהמי אלסלפיתי,  ממנהיגי הקומוניסטים הפלסטינים, והמשורר ראג'ח ע'נים, ואחמד דחלול מועמד השמאל לראשות העירייה שנעצר והוכה למוות במארס 1976 על-ידי קצין צה"ל שהורשע בבית דין צבאי.

            לא אחת התנכל צה"ל לסלפית. בקיץ 1979 תפס הצבא 3,500 דונמים להרחבתה של אריאל; בתחילת 1989 הוא סגר את המרכז הרפואי של העיירה ובמארס אותה שנה הרס בתים בעיר כאמצעי לחץ על משפחות מבוקשים להסגיר את בניהן. באינתיפאדה הראשונה הגיע מספר ההרוגים הפלסטינים בסלפית לשבעה ובאינתיפאדה הנוכחית – לתשעה.

            בסתיו 1995 היתה סלפית הראשונה בגדה המערבית שפינה המנהל האזרחי הישראלי. לדברי ראש העיר הד"ר שאהר שתייה (אבו נביל), "הכיבוש אמנם יצא מסלפית, אך שלט על הכבישים. שטח A הצטמצם לשטח הבנוי של העיירה וקצת מעבר לזה, אך השטחים מסביב, בגלל ההתנחלויות, הוכרזו כשטחי B ו-C שבהם פעלה ישראל – ועדיין פועלת כראות עיניה. בין השאר היא ממשיכה להפקיע אדמות פלסטינים. באחרונה, ההבחנות בין שטחי A, B ו-C אינן קיימות לדידו של צה"ל, הטנקים שלו נעים בחופשיות בכל מקום ומאיימים עלינו, הבחנות אלו קיימות רק אצל הפלסטינים".

            את מועצת עיריית סלפית מנהלת קואליציה שחבריה נבחרו על ידי נציגי המפלגות והארגונים הפוליטיים הפועלים בה – פתח, מפלגת העם (הקומוניסטית לשעבר), וזרמים אסלאמיים שאינם קשורים לחמאס. מאז 1997 עומד בראשותה הד"ד שתייה, בן 53, רופא במקצועו, ואיש פתח.

            עד לפרוץ האינתיפאדה הנוכחית התקיימו כ-40% מהמפרנסים בסלפית מגידול זיתים וייצור שמן זית, כ-30% עבדו במדינות המפרץ, כ-20% עבדו כפועלים בישראל, והשאר שימשו פקידים ועובדי ציבור. לדברי הד"ר שתייה, סלפית לבדה ייצרה כ-25% מכל ייצור שמן הזית בפלסטין. הסגרים והמחסומים כמעט חיסלו מקור הכנסה זה.

            פרנסי העיירה קובלים על "טבעת החנק הסוגרת על סלפית, הופכת את חיי התושבים לבלתי נסבלים ומחסלת את כלכלתה". עד לפני כמה חודשים, כדי להגיע לסלפית וממנה לכביש הראשי (כביש 505) נדרשו 15-10 דקות של נסיעה על כביש מחבר (כביש 4775). היום הכביש הזה סגור לתנועה לפלסטינים. כדי להגיע לעיירה מהכביש הראשי נאלצים התושבים לעשות איגוף גדול מזרחה לצומת תפוח ומשם מדרום, בכביש צר ובשבילי הרים, לעבור דרך לובן אל-שרקיה, עמורי וח'ירבת קיס.

            "בעבר, נסיעה מסלפית לשכם ארכה כמחצית השעה, היום כמעט שלוש שעות", קובל הד"ר שתייה. הסובלים העיקריים הם חולים, יולדות, רופאים, מורים ובעלי עסקים. לעתים נאלצים אנשים להעביר חולה או יולדת מאמבולנס אחד למשנהו במחסומים. בקטעים מסוימים עליהם להיעזר בשירותיו של חמור.

            "לפני כמה חודשים, כדי להתגבר ולוּ חלקית על בעיית העברת חולים ויולדות לשכם או לרמאללה הוקם בסלפית מרכז רפואי לשעת חירום", סיפרה סומייה איסף אל-בר, העומדת בראש מועדון נשים בסלפית. מרכז החירום מעניק עזרה ראשונה לחולים וליולדות שלידתן קלה, אך לא לחולים הזקוקים לטיפול רפואי מורכב יותר ולאשפוז. המצב הזה הביא לגידול בשיעור הנשים היולדות בבתיהן.

            לדברי הד"ר שתייה, זו העונה השנייה שמגדלי הזיתים ויצרני שמן הזית בסלפית אינם מצליחים לשווק את תוצרתם מחוץ לעיירה. נוסף על הניתוק מהשווקים הגדולים של הגדה המערבית, רצועת עזה ומחוץ להם, פגעו האבטלה והמשבר הכלכלי אנושות בכושר הקנייה של התושבים. מצב הכבישים הוא בכי רע. העירייה אינה מצליחה להעביר למקום לא כורכר ולא זפת. "כדי לזפת כביש נחוצה זפת חמה, אך בגלל העיכובים במחסומים הזפת תגיע אלינו קרה ולא ראויה לשימוש", קבל הד"ר שתייה.

            ביתו של השאהיד ריזק שעבאן, מהרוגי ליל ה-14 בדצמבר, אינו גמור. בבתים סמוכים מתגוררים בני משפחתו ובני משפחתה של אלמנתו. באינתיפאדה הקודמת הרס צה"ל את אחד מבתי המשפחה. עיצאם שעבאן, אחיו של ההרוג, סיפר כי בתור מפקד באחד ממנגנוני הביטחון היה ברור שריזק שעבאן החזיק נשק בביתו. כאשר שמע יריות ושאון טנקים יצא מביתו לברר מה קורה, ונורה למוות. החיילים ירו ופצעו גם שניים מאחיו, פתחי וג'עפר שעבאן ואת אחת הנשים. ג'עפר שעבאן עצור.

            שמו של ריזק שעבאן, "השאהיד הגיבור", רשום על כותלי הבתים. על החלון האחורי של מכונית חונה מודבקות תמונתו ותמונות יתר ההרוגים, ג'וואד א-דימס, ח'אלד אבו יעקוב, דייא איבדאח, מוחמד עשור וסעד אבו עטאייה. מוצאם של שני האחרונים מהעיר עזה. צה"ל הרס את רוב הבתים בסלפית בבולדוזרים, אך לדברי פרנסיה, את הבניין הוותיק ביותר, שבו שכנו משרדי המחוז של הממשל הירדני, הממשל הישראלי והרשות הפלסטינית – החריבו הפצצות מהאוויר.

פאייז זייאתי מהביטחון המסכל לא היה בבית כאשר חיילי צה"ל פרצו לתוכו סמוך לשעה שתיים וחצי לפנות בוקר. אשתו וארבעת ידיהם היו מבוהלים. שכניהם הבחינו בטנקים ובנגמ"שים שהקיפו את הבית, באשה ובילדים שהוצאו מהבית על ידי החיילים לקור העז, וראו כיצד הרס הבולדוזר את חלקו הקדמי של הבית. זייאתי אינו מסתתר ואינו יודע מדוע הרסו את ביתו.

"פתגם ערבי אומר, 'אין חיים עם הייאוש, ואין ייאוש עם החיים'. אני לא מיואש ואני מאמין שגם שאר תושבי סלפית אינם מיואשים", הצהיר ראש העיר, הד"ר שתייה.

"בפעולותיו המלחמתיות שרון רוצה לייאש את הישראלים, הוא רוצה שיחדלו להאמין שאפשר להשיג שלום צודק ויציב בינם לבין הפלסטינים. באזור סלפית לא נהרג אף יהודי. אני מתנגד לפעולות הפוגעות באזרחים ישראלים חפים מפשע כשם שאני מתנגד לפגיעות בפלסטינים. אינני סומך על האמריקאים ואני פונה לישראלים שיפסיקו גם הם לסמוך על ארה"ב, שלמען האינטרסים האנוכיים שלה מוכנה להמשיך להילחם עד הפלשתיני האחרון ועד הישראלי האחרון.

"הכיבוש הוא אם כל חטא. המשוואה פשוטה: אם וכאשר תוסר טבעת החנק הכרוכה סביב צווארם של הפלסטינים היום, הם יחזרו להאמין בתהליך המדיני ויגדל שיעור התומכים בשלום. שלום משול לבניין שיש לבנותו על ארבעה עמודים: סילוק ההתנחלויות והמתנחלים, ריבונות פלסטינית בשטחים שישראל כבשה ביוני 67', ירושלים העתיקה וזכות השיבה. בלעדי אחד מארבעת העמודים לא ייבנה השלום".

אחד השכנים שעבד בתיקון תלולית האדמה סביב ביתו שנסחפה בגשמים העזים התערב בשיחה שהתנהלה ליד ביתה של משפחת שעבאן השכולה. "לצערי", אמר, "העולם אדיש למה שקורה לנו וכך הוא נותן יד חופשית לחזק נגד החלש".

-----------

* בעייירה סלפית ביקרתי בשבת 12.1.2002, כחודש ימים אחרי האירועים המתוארים בכתבה. הכתבה ב"הארץ" הוכנה לדפוס ואמורה היתה להתפרסם ביום שישי 18.1.2002, אך ברגע האחרון היא הוצאה מהעמוד...

כבר בשלבי עריכת הכתבה הוצאו מתוכה הקטעים שנגעו לעובדה שנלוויתי  בביקור לקבוצת רופאים ואחיות מעמותת הרופאים לזכויות אדם בישראל שקיימו יחד עם עמיתים פלסטינים יום רפואי בסלפית. כתבתי אז ש"הביקור הותיר אצל חברי הקבוצה הישראלית ואצלי רושם קשה". עוד צינתי, כי "בתום ביקורם בביתם של בני משפחת [ההרוג – י"א] ריזק שעבאן, יצאו פעילי עמותת הרופאים לזכויות אדם בישראל כשעיניהם דומעות. כשנשאל עיצאם ריזק (אבו פאדי), אם היה מודע שהמנחמים היו ישראלים ואם כעס עליהם, הוא השיב, "ידעתי שהם ישראלים ואינני כועס עליהם. הם הושיטו ידם לשלום ולא ירו עלינו". אביו הקשיש של ההרוג א-דימס השתתף בקבלת הפנים שערכה העירייה לרופאים ולאחיות מישראל בתום היום הרפואי בו הם בדקו למעלה משלוש מאות חולים, נתנו הפניות לבתי חולים וחילקו תרופות".

שני משפטים נוספים נמחקו משום מה מהכתבה המקורית. באחד ציינתי, "אין זו הפעם הראשונה שאני מבקר בסלפית. ביקרתי בה לפני שנים עם הסופר המנוח אמיל חביבי (אבו סלאם)"; ואילו בשני, ציטטתי את ראש העירייה, הד"ר שאהר שתייה שאמר, "רוב תושבי סלפית תמכו בהסכמי אוסלו, אך מהר מאוד גילינו שהדיבורים על תהליך מדיני ותהליך שלום אינם אלא תפאורת כזב להמשך הכיבוש".

--------------

אמצע ספטמבר 2009   

 

              

           

8/20/2009